חריגות בית משפט השלום מהוראות פסק דין בערעור במחוזי

בשם המבקשות: בעצמן בשם המשיבה: עו"ד גלעד ברבי ][]פסק-דין ]השופט נ' סולברג: בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 31.3.2022, בע"א 53211-05-21 (השופט ר' וינוגרד, והשופטות ש' ליבוביץ ו-ת' בר-אשר), שבגדרו נדחה ערעור המבקשות על פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים, מיום 11.4.2021, בה"פ 32305-09-18 (השופטת ח' טוקר).

לא מצאתי טעם טוב לחרוג מכך בעניינינו, ולהתערב במימצאי עובדה שנקבעו בבית משפט השלום, ואושררו על-ידי בית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי קבע, כי בין אם עילת התובענה התגבשה בשנת 1994, בין אם לאו, "טענות ההתיישנות נחסמו לאורך כל התקופה בה שתפו הצדדים פעולה בנוגע לתרמיתם המשותפת. במצב דברים זה ניתן היה לקבוע כי בכל אותה תקופה לא החל מירוץ ההתיישנות, בין אם מכוח מניעות ובין אם מכוח ויתור מפורש של המערערות (ולמעשה של הצדדים כולם) על כל עילת תביעה ועל כל טענת היתיישנות, באופן העולה בקנה אחד עם הרציונלים שבבסיס הסדר ההתיישנות ועם ההוראה שבסעיף 9 לחוק ההתיישנות". בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי "הסכמה זו פקעה, לכל המוקדם, במועד בו שלחה המשיבה למערערות מכתב ובו טענה כי רק באותה עת נודע לה שנירשם מישכון לטובתן על הבית וכי עליהן להסיר את המישכון שנירשם", קרי – ביום 24.12.2008.

...

במקרה דנן, אחרי שידענו כי החוזה והמשכון לא יצרו שום זכויות בין חווה ואורית, מצד אחד, לבין עדנה, מהצד השני, על-כורחנו מגיעים אנו למסקנה כי בידי עדנה אין שום זכות-תביעה אשר ניתנת להתיישנות בחלוף התקופה הקצובה.

מטעמים אלה, דין הערעור להידחות.

השופט ד' מינץ: מסכים אני כי דין הערעור להידחות, ובוחר אני לאמץ לשם כך את נימוקיהם של שני חבריי (מבלי להתייחס למחלוקת שנפלה ביניהם בעניין מועד תחילת מרוץ ההתיישנות).

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 27.11.2022, בע"א 11697-11-22 (השופט א' סלע), שבגדרה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים, מיום 17.7.2022, בת"א 61286-03-18 (השופטת מ' בנקי).

עוד נקבע, כי המבקשים נוהגים "זילזול מופגן בבית המשפט", מאחר שהם "מפרים ברגל גסה" את הוראות פסק הדין, חרף העובדה שמועד ביצוען – חלף עבר; וכי "חומרה יתרה נודעת לעובדה שמדובר בהריסה של מבנה שלמעשה אין מחלוקת כי הוא ניבנה ללא היתר, והמבקשים לא רק שלא טענו לכך, אלא גם הודו בכך, למצער חלק מהם, במסגרת הליך פלילי שהתנהל כנגדם בעיניין זה", כאשר "עובדה זו כלל לא צוינה במסגרת הבקשה". לצד זאת, נימק בית המשפט המחוזי הכרעתו גם בסכויי העירעור הנמוכים, ובכך שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים.

מכל מקום, בחינת הטענות שהועלו בבקשה, מלמדת כי זו אינה עומדת אף באמות המידה המרוככות, אשר חלות לגבי בקשת רשות ערעור על החלטה בעיניין עיכוב ביצוע: המקרה אינו מעורר כל שאלה כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים; לא נידרשת רשות ערעור, לשם מניעת עוות דין; גם "פגיעה חמורה, יוצאת דופן ובלתי הפיכה" – אינה צפויה להגרם למבקשים, כתוצאה מן ההחלטה (רע"א 458/23 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פסקה 4 (19.1.2023) (להלן: עניין פלונית); רע"א 528/16 ג'ראבלי נ' רשיד, פסקה ז (1.2.2016)).

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה שניתנה לה, על נספחיהן, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור – נדחית בזאת; הצו הארעי מיום 11.1.2023 – מבוטל.

על פסק דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי, שקבל את העירעור; הורה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט בנוסף למומחה שמונה על ידי בית משפט השלום (להלן: המומחה), והורה על השבת התיק לבית משפט השלום.

הלכה היא, כי ערכאת העירעור לא תדרש לבקשת רשות ערעור ב"גילגול שלישי", אלא אם זו מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כשקיים חשש לעיוות-דין (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

...

אכן, בית המשפט המחוזי התערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ואולם מקובלת עליי לחלוטין הנמקתו בנדון, ואף לגישתי מדובר באחד מהמקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור כאמור (ראו: ע"א 9226/17 פולק נ' ALLIANZ VERSICHERUNGS-AG (28.7.2019); ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011)).

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

משעה שהגעתי למסקנה זו, אין צורך להידרש לבקשה לעיכוב ביצוע.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד עפ"ג 40659-03-23 מדינת ישראל נ' אמסלם תיק חצוני: 353444/2021 בפני כבוד השופט שמואל בורנשטין – אב"ד כבוד השופט עמית מיכלס כבוד השופט אבי סתיו מערערת מדינת ישראל משיב עופר אמסלם פסק דין

נטען, ששגה בית משפט קמא כשקבע כי ניתן לחרוג לקולה ממיתחם העונש ההולם, והטיל מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, שהוא חריג לענישה הנהוגה בעבירות מעין אלו.

לא למותר לציין, כי במסגרת פסק דין זה, אשר כפי שעולה מטיעוני המערערת לפנינו ניתן על ידי אותו מותב שנתן את פסק הדין מושא העירעור דנא, נקבע כי "על בית-המשפט המתבקש להורות על חילוטה של דירה, שהיא הנכס העקרי של אדם, המשמש למגוריו, נטל כבד ביותר", נוכח הוראת סעיף 36ג(ב) לפקודה המחייבת את בית המשפט לוודא כי לבעל הרכוש ולבני משפחתו יהיו מקום מגורים ואמצעי מחיה סבירים.

בעפ"ג (מחוזי חי') 63041-08-22 מדינת ישראל נ' אלטר (12.12.2022) נדחה ערעור המדינה על החלטת בית משפט השלום שלא להורות על חילוט דירת מגורים ששמשה כמעבדה לגידול קנביס.

...

בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אנו סבורים כי חילוטה של דירת המגורים של המשיב, ולו באופן חלקי, ייצור תוצאה לא מידתית.

לפיכך, יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לחילוט.

סוף דבר אנו מקבלים את הערעור כך שעונש המאסר יעמוד על 10 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו).

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ד' כהן-לקח, ד' גדעוני ו-ע' אבמן-מולר) ב-עפ"ג 48407-10-22 ו-ע"פ 14713-12-22 מיום 17.7.2023, במסגרתו היתקבל בחלקו ערעור המשיבה על גזר הדין ונדחה ערעור המבקשת על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום בירושלים (השופט א' סלע) ב-ת"פ 56256-11-15 מהימים 9.9.2021 ו-24.10.2022, בהתאמה.

בהתאם לכך, ולאחר בחינת כלל הנסיבות הצריכות לעניין, נקבע כי לא היה מקום לחרוג ממיתחם העונש ההולם בעיניינה של המבקשת בהקף שבו חרג בית משפט השלום, וכי גם המיתחם גופו היה מקל יתר על המידה.

משאלה הם פני הדברים, לא מצאתי להורות על הזמנת תסקיר עדכני מטעם שירות המבחן.

...

דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.