חריגה של 33 קמ"ש מעל המהירות המותרת

ב"כ המערער טען כי בשים לב לנסיבותיו האישיות החריגות של המערער, שהוא משמורן של שלושה ילדים קטינים מבת זוג קודמת שלו; בשים לב לנסיבות ביצוע התאונה ובפרט המהירות הנמוכה בה נהג; בשים לב לעובדה שמדובר במערער נורמאטיבי ובשים לב להמלצת שירות המבחן יש מקום לאפשר למערער לרצות את המאסר בעבודות שירות.

בעפ"ת (נצ') 37444-06-18 יניב קומא נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 29.1.2019), פסקה 62 צויין בהקשר דומה : "בעניינינו, המדובר הוא ברמת רשלנות נמוכה; ואסביר. המערער לא נהג במהירות חריגה לתנאי הכביש, לא סטה מנתיב נסיעתו, לא עבר ברמזור אדום ולא נהג במהירות מעל המותר כן, לא עבר כל עבירה נוספת ו/או נלווית לעבירה מושא ההליך כאן. רוצה לומר, למערער כאן לא יוחסה כל עבירה נוספת על חוקי התעבורה וניכר, כי לא מדובר ברשלנות המצויה ברף בינוני – גבוה. בנוסף על כל האמור, לא ניתן להיתעלם מהעובדה, כי המנוחה חצתה את הכביש שלא דרך מעבר חצייה המיועד למעבר הולכי רגל, בשעת לילה, כשהיא לבושה בפרטי לבוש כהים". בע"פ (ב"ש) 14750-05-14 זויה טל נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.11.2014) הקל בית המשפט המחוזי בעונש המאסר של המערערת "לאור מידת הרשלנות, שנדמה כי אינה כה גבוהה כפי שקבע בית המשפט קמא, היה מקום ליתן משקל מסוים אף לעובדה שמערערת לא נסעה במהירות גבוהה, עצרה בשלב מוקדם יותר, ורשלנותה התבטאה בעיקר בכך שלא הביטה שוב לכיוון המדרכה כאשר החלה שוב לנסוע, ומכאן המדובר בהיסח דעת לפרק זמן קצר" במקרה זה המערערת דרסה קשישה במעבר חצייה.

ניתן לומר כי ענישה מכבידה של מי אשר נוהג בנגוד לחוקי התנועה, למשל משוחח בטלפון הנייד אותו הוא אוחז או נוסע במהירות רבה מעל המותר או בנגוד לאור אדום ברמזור וכיוצ"ב, יכולה להוביל להרתעה ולצמצום תופעות אלה, ואולם יש לשאול הכיצד נרתיע נהגים להבחין בהולכי רגל? הכיצד עונש מחמיר על פלוני שלא הבחין בהולך רגל שחצה כביש ירתיע נהג אחר שנוהג בהתאם לכללי הדרך לתת דעתו להולכי רגל אליהם לא שם לב? והכל מקום בו הנהג הנאשם נוהג על פי כללי הדרך, נהג במהירות נמוכה ביותר של עד 20 קמ"ש ולא נטען כלפיו כי הסיט מבטו מהדרך.

...

הקביעה ששיקולי ההרתעה אינם צריכים להילקח בחשבון בקביעת מתחם העונש ההולם היא נכונה, אולם בקביעת מתחם העונש ההולם לעבירה בנסיבותיה, על בית המשפט להתייחס בין היתר לערך החברתי שנפגע ולמידת הפגיעה בו, ובסופו של דבר על העונש להלום את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ואת מידת אשמו של הנאשם.

על יסוד הנחה זו הוא צועד צעד נוסף קדימה ואומר ש- "אם בשל מידת אשם מופחתת או נמוכה המחוקק נכון היה לקבוע עונשים מרביים מקלים יותר מאלו שהיו מקובלים בעניינם של ממיתים שביצעו את עבירות ההמתה מתוך מחשבה פלילית, נראה כי בעניינם של אלו שביצעו את העבירות שלא מתוך מחשבה פלילית, כי אם מתוך רשלנות, מקל וחומר שנכון יהיה לתת ביטוי גבוה יותר למידת האשם המופחתת". בכל הכבוד, נראה לי שההנחה שבבסיס המסקנה, שגויה, וממילא גם המסקנה חסרת תוקף.

בשוקלי את נסיבות התאונה; את מידת רשלנותו של המערער; את העובדה שהמערער עצר במקום מיד ועשה כל שיכל כדי לסייע למנוחה; את השיהוי בהגשת כתב האישום ואת פרק הזמן שעבר מהתאונה ועד היום; את עברו התעבורתי של המערער, הכולל גם הרשעה אחת בגרימת תאונת דרכים מלפני כ-20 שנה; את נתוני המערער ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות; את הפגיעה שתיגרם למערער ולמשפחתו מהמאסר; ואת מדיניות הענישה הנוהגת; נראה לי שיש לקבוע את עונשו של המערער למאסר מאחורי סורג ובריח, אולם לתקופה קצרה יותר מזו שנקבעה לו, ולקצר את תקופת שלילת רישיון הנהיגה שלו.

הטיב לנסח זאת הסניגור בסיכומיו: "אנחנו מסכימים שגם העצירה היא לא חוקית ולא עוצרים בדרך מהירה, אלא רק במקרי חרום, ותוך כדי שימוש במשולש אזהרה. אני לא אומר שהנאשם צדיק גדול" – ע' 33, ש' 15-17.

הבוחן מציין, במסגרת דו"ח הבוחן (ת/3), כי עסקינן בדרך שאינה עירונית, בה המהירות המותרת הנה 90 קמ"ש. שדה ראיה פתוח לפנים, 300 מטרים.

הבוחן ציין כי הגם שתעלות מידרס הצמיג חרגו מהמינימום, בהתאם לת/9, באשר לצמיג הפיאט, הדבר לא השפיע על הנסיעה ויציבות רכב זה. באשר לכך ציין הבוחן כי התעלות נועדו להוצאת המים שמתחת לסוליית הצמיג, במידה והכביש רטוב, ואילו בזמן התאונה מדובר היה בכביש יבש.

יכול אני להניח, לטובת ההגנה, שקיימת תרומת מה מועטה ביותר, מצד הנהגת המעורבת, להעצמת הנזקים, בעטיה של מהירות שהנה מעל המותר, אולם יש לזכור כי עסקינן בדרך מהירה, והמעורבת עלתה על המהירות המותרת במעט, כך שסבור אני שאין בדברים כדי לנתק מהקשר הסיבתי עובדתי–משפטי שבין אופן נהיגת הנאשם, המתבטאת ברשלנות גבוהה - עצירה בשול בדרך מהירה, נסיעה לאחור וסיבוב הרכב - ואחריותו לקרות התאונה והחבלות.

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי מלוא הראיות בתיק זה, האזנתי ברׂב קשב לעדים ולנאשם, עיינתי שוב בכל המוצגים וקראתי דפי פרוטוקול – נחה דעתי כי התביעה השכילה להוכיח, במידת הנטל המוטל על כתפיה, את האמור בכתב האישום, תוך ביסוס אשמתו של הנאשם לקרות התאונה ולחבלות כדבעי.

אני דוחה את גרסת הנאשם כי עצר כדי לשאוף אוויר או לשתות מים, גרסה זו רווית סתירות.

יכול אני להניח, לטובת ההגנה, שקיימת תרומת מה מועטה ביותר, מצד הנהגת המעורבת, להעצמת הנזקים, בעטיה של מהירות שהינה מעל המותר, אולם יש לזכור כי עסקינן בדרך מהירה, והמעורבת עלתה על המהירות המותרת במעט, כך שסבור אני שאין בדברים כדי לנתק מהקשר הסיבתי עובדתי–משפטי שבין אופן נהיגת הנאשם, המתבטאת ברשלנות גבוהה - עצירה בשול בדרך מהירה, נסיעה לאחור וסיבוב הרכב - ואחריותו לקרות התאונה והחבלות.

אציין כי נקודת הייחוס לקביעת החריגה הנה המהירות המותרת בכביש, ולא בררת המשפט, והמסוכנות נלמדת מחריגת המהירות ביחס למהירות המותרת בכביש (חריגה של 53 קמ"ש מעל המותר).

לחומרת העבירה והמסוכנות המיוחסת למבקש מתווסף עברו התעבורתי של המבקש, אשר צבר לחובתו 33 הרשעות קודמות, לרבות הרשעות קודמות בנהיגה במהירות מופרזת.

...

על כך יש להוסיף את דברי הנהג בעת קבלת הדו"ח: "אתה צודק". בשלב זה של הדיון, אני סבורה, כי די בראיות שהוצגו כדי לקבוע, כי בידי המשיבה ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את המבקש לעבירה המיוחסת לו. באשר למסוכנות: עבירת נהיגה במהירות מופרזת טומנת בחובה סכנה רבה.

  לסיכום - לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים בתיק שבפני, כאשר לא נעלם מעיני כי הפסילה המנהלית אינה מקדמה על חשבון העונש, לא מצאתי כי נפל פגם בשיקול דעתה של קצינת המשטרה אשר הורתה על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש, המדובר בתקופת צינון ראויה, ולא שוכנעתי כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול או קיצור הפסילה המנהלית.

וראו דברי בית המשפט בע"ח (מחוזי חיפה) 31129-08-19 כבהא נ' מדינת ישראל, 15.8.19: "דומה כי התערבות של בתי משפט בהחלטות מנהליות של קציני משטרה צריכה להיות מידתית ולא על דרך השגרה ורק אם נפל פגם מהותי ומשמעותי בהחלטת קצין המשטרה. בתי המשפט אינם אמורים לשים עצמם במקום הרשות המנהלית." אשר על כן, הבקשה נדחית.

במסגרת ע"פ 4311/14 אבוטבול נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 20.5.15), קיבל בית המשפט את עירעורו של המערער וקבע כי: "מדברים אלה עולה כי אף בהנתן העבירות הנוספות שבוצעו על-ידי אבוטבול, ובהן נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף ושיבוש הליכי חקירה, מיתחם הענישה שנקבע על-ידי בית משפט קמא חורג לחומרה ממדינות הענישה הנוהגת במידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת העירעור. בהנתן המגמות העולות מהפסיקה, אציע כי מיתחם העונש לגבי מכלול המעשים בהם הורשע אבוטבול ייקבע בטווח שבין 24 חודשים לבין 5 שנות מאסר בפועל. קביעת עונשו של אבוטבול במסגרת המיתחם – כאמור, לא מצאתי כי נפלה טעות בשכלול הנסיבות האישיות שאינן קשורות לבצוע העבירה. דומנו כי בית המשפט המחוזי בחן באופן הולם את נסיבותיו האישיות של אבוטבול, ובכללן הנסיבות לקולא, עת גזר את הדין, ועל סמך אותן נסיבות בחר שלא לקבוע את עונשו של אבוטבול בקצהו העליון של מיתחם הענישה שנקבע, אלא סמוך למרכזו. נוכח הצעתי לשינוי גבולות המיתחם, אמליץ גם לבצע את ההתאמה הנדרשת במניין שנות המאסר. על כן, אם תיתקבל עמדתי, יושת על אבוטבול עונש מאסר בפועל לתקופה של 42 חודשים. לא מצאתי מקום להתערב ביתר רכיבי העונש". תשומת הלב, כי המדינה מבקשת כאן, היום, את אותו מיתחם הענישה שנקבע בעיניינו של אבוטבול (שנתיים עד חמש שנים), כאשר לא יכולה להיות מחלוקת כי מעשיו של זה חמורים יותר ממעשיו של עובד, מה עוד שהעבירה בה הורשע עובד היא לפי סעיף 64 א (ב) ולא – (ג), כפי הרשעתו של אבוטבול הנ"ל, בעבירה שהיא חמורה יותר, על פי הדין.

במסגרת ת"פ 43865-04-03 (מחוזי ת"א) מדינת ישראל נ' פראן (ניתן ביום 23.3.14), הורשע הנאשם על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה, ובעבירה של נהיגה מעל המהירות המותרת.

על פי העובדות בהן הורשע הנאשם, בתאריך 12.4.13 בשעה 21:45 נסע הנאשם ברכב במהירות 65 קמ"ש בכביש בו המהירות המותרת מוגבלת ל 50 קמ"ש. באותו זמן, חצו הנפגעים, בני זוג, את הכביש.

...

בית המשפט העליון, בדונו בערעורו של ברבי הלז, קבע אחרת, כהאי לישנא: "במקרה דנן נכון לסווג את שרשרת המעשים והעבירות שביצע ברבי כאירוע אחד. אירוע זה כולל הן את שלוש עבירות גרימת המוות בנהיגה רשלנית; הן את עבירת ההפקרה לאחר הפגיעה; הן את עבירת שיבוש מהלכי משפט; הן את עבירת ההדחה בחקירה; והן את עבירות הסמים... מעשיו השונים של ברבי נובעים זה מזה והתבצעו כולם בסמיכות וברצף של זמן ומקום... מכאן, שהשתלשלות המעשים והעבירות שביצע ברבי נמשכה פרק זמן קצר והתרחשה בתוך תא שטח של כ-500 מ"ר... המסקנה כי שרשרת המעשים שביצע ברבי מהווה אירוע אחד מתחזקת ונסמכת ברובה על העובדה שמעשיו של ברבי נובעים מאותה התרחשות העבריינית, באופן כשהם קשורים האחד לקודמו, ומקיימים הן רצף כרונולוגי צמוד והן רצף לוגי – עברייני, כך שהם מותנים האחד בשני, ובעיקר בהתרחשותו של המעשה העברייני הראשון בזמן, הוא תאונת הדרכים". אין חולק, כי במקרה של ברבי חלפו רק שלושה ימים מיום התאונה ועד למעצרו לאחר ניסיון השיבוש וההדחה, ואילו במקרה דנא, של עובד, חלפו, כאמור, מספר חודשים מאז התאונה ועד לשיבוש ולמסירת הידיעות הכוזבות במשטרה על ידי אהרון, לאחר שקשר קשר עם עובד, הגיבור הראשי של פרשה זו. ואולם, האם די בפרט זה, הכרונולוגי, כדי לשנות? על פי הפסיקה, התשובה שלילית.

מתחם הענישה שנקבע לעיל מלמד על כך, שבדרך כלל – מי שמפקיר פצוע לאנחות, להתבוסס בדמו ובכאבו על הכביש – יגיע בסופו של דבר אל בית הסוהר.

גם אם חלילה, במקרים קיצוניים ובאין מנוס, ישלח הפוגע שעצר והושיט יד, אל בית הסוהר, הרי שתקופת המאסר תהיה קצרה בהרבה, ללא ספק, אילולא פעל כ"בן אדם".

סוף דבר: סעו בזהירות, ולעולם, בראש ובראשונה – מן הטעם המוסרי, אך גם מן הבחינה התועלתנית – אל תפקירו את הפצוע.

לאחר פריקת הסחורה קיבל המתלונן תשלום בסך 35,000 ₪ במעטפה, אותה הסליק מתחת למושב הנוסע הסמוך לנהג (להלן: "פידיון יומי") לאחר שספר את הכספים ולא נמצאה חריגה כלשהיא.

מיד ובסמוך למתואר לעיל, בין השעות 13:00 – 14:00 הגיע המתלונן לביתו של הנאשם, חברו, בשכונה 33 בית 10 בישוב רהט, סיפר לו על שיחת הטלפון בינו לבין הבעלים ובקש ממנו להשיב חזרה את הכספים שלקח.

· גליון רישום תעבורתי של הנאשם (ת/2) – לחובת הנאשם הרשעות בעבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה (מעולם לא הוציא); נהיגה במהירות העולה על 51 קמ"ש מעל המהירות המותרת בדרך שאינה עירונית; ועוד.

...

לפנים משורת הדין, נעתר בית המשפט לבקשת ההגנה ונתן לנאשם הזדמנות שלישית לגשת לראיון אצל הממונה על עבודות השירות, תוך שהובהר לנאשם, כי אי התייצבות תיחשב ויתור על האפשרות לרצות עונשו בדרך זו. ביום 09.01.23, הוגשה הודעה מטעם הממונה, לפיה שוב לא התייצב הנאשם לראיון שנקבע עמו.

עם זאת, משלא הורשע הנאשם, בסופו של דבר, בהוראת חיקוק זו – לא יינתן לכך משקל.

סוף דבר, בית המשפט מוצא לגזור על הנאשם את העונשים כדלקמן: חודשיים מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו בתיק זה בלבד.