חרטה על שינוי תפקיד לאחר חזרה מחופשת לידה

כך גם בהמשך ולאחר שהתובעת התחרטה וביקשה לחזור להקף של משרה מלאה, הנתבע נענה גם לבקשה זו והחזיר את התובעת למישרה מלאה בתחילת החודש העוקב לבקשה.

טרם יציאתה לחופשת לידה, התובעת שמשה כחתמת ביטוח אלמנטארי, אותו תפקיד אותו מלאה גם לאחר חזרתה מחופשת הלידה[footnoteRef:13].

הגב' ברנס העידה כי לאחר שהתובעת חזרה מחופשת הלידה היחסים בינה לבין התובעת השתנו ולאחר הארוע בו לא הזמינה לתובעת איקרה מהסופר, מצב היחסים הורע עד כדי כך שהן הפסיקו לדבר והתובעת טענה בפני הנתבע שהתובעת "מלכלכת" עליה אצל עובדות של חברות הביטוח המצויות בקשר עם הסוכנות[footnoteRef:20].

] סעיף 5(ב) (1) לחוק הודעה לעובד קובע כי: "מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו ביודעין, הודעה לעובד על תנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בנגוד להוראות סעיף 1, או המעסיק לא מסר לעובדו , ביודעין, הודעה על שינוי בתנאי עבודה שבעניינים שבסעיף 2, בנגוד להוראות סעיף 3, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה)." וסעיף 5(ב)(2) לחוק מעמיד את גובה הפצוי על סכום של 15,000 ₪ ומאפשר מטעמים מיוחדים לפסוק פיצוי בסכום אחר.

...

בענייננו, לא שוכנענו שאי מסירת ההודעה לעובד נעשתה על ידי הנתבע "ביודעין", משעה שלא הייתה מחלוקת או אי בהירות בנוגע לתנאי העבודה של התובעת ולא הוכח כי התובעת לא הייתה מודעת לזכויותיה הן במועד תחילת העבודה והן לאחר חזרתה לעבודה בנתבע בחודש נובמבר 2013.

[38: ראו סע"ש 51723-06-12 שמעון גנדל נ' צרכניית החסד (ניתן ביום 14.4.2015) והאסמכתאות שם.] אשר על כן, התביעה לפיצוי בגין הפרת חוק הודעה לעובד-נדחית.

סוף דבר – התביעה נדחית במלואה.

במהלך הנסיעה, חולקו תפקידים בין הנאשמים, וסוכם כי המערער 1 והמשיב ישתלטו על המתלונן ואילו המערערים 3 ו-4 ישתלטו על אישתו, ולאחר זאת "יכבלו ויקשרו אותם באמצעות האזיקים והמסקנטייפ". בסמוך לשעה 11:30, היתקשר המערער 1 אל המתלונן ומסר לו בכזב כי יש לו עסק ארצי להתקנת מכונות מזל אוטומאטיות, שאותן הוא מתעתד להתקין בישוב כרמי יוסף.

למרות ההבדלים הקיימים בין השניים, סבור המערער 1, כי "פער של 3 שנים אינו מידתי ומהוה הפליה פסולה בין שני הנאשמים". נטען בנוסף, כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לפגיעתו של העונש במערער 1; לגילו הצעיר; לעובדה כי זוהי לו הסתבכותו היחידה בפלילים; לנטילת האחריות על ידו והבעת צער וחרטה על מעשיו; לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות; ולפוטנציאל השיקומי הטמון בו. בדיון בערעורו של המערער 1, חזרה באת כוחו, עו"ד שלומציון מנדלמן, על עקרי הטענות שהופיעו בהודעת העירעור, והוסיפה כי המערער 1 עושה מאמצי שקום ניכרים במסגרת מאסרו.

המערער 3 הוסיף וטען, כי שינוי סעיף העבירה והעובדה שנמחקה עבירת הניסיון לשוד, היו צריכים להוביל לקביעת מיתחם ענישה שונה, ולהטלת עונשים קלים, במידה רבה, על הנאשמים.

המערער 3 הישתלב בקבוצה טיפולית לשליטה בכעסים, והוא נטל חלק ב-4 מפגשים קבוצתיים, כאשר הוא צפוי להמשיך בפעילות זו לאחר חזרתה של עובדת סוציאלית הקשורה להליך זה, מחופשת לידה.

...

המסקנה המתבקשת היא כי אין בסיס להתערבות בעונשו.

כפי שנקבע בע"פ 2287/09 והבה נ' מדינת ישראל (25.1.2010): "עקרון אחידות הענישה נגזר מעקרון שיוויון הנאשמים בפני החוק, שהוא כלל יסוד בתורת הענישה, ומורה כי על מצבים דומים מבחינת אופי העבירות והנסיבות האישיות של הנאשמים ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים... משמעות הכלל היא שמקום בו מורשעים שניים בביצוע עבירה בצוותא-חדא, אחריותם המשותפת תבוא בעיקרון לידי ביטוי בעונש דומה שיוטל עליהם" (שם, בפסקה 11, וראו גם, ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל (1.4.2007); ע"פ 9937/01 חורב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ח(6), 738, 752 (2004)).

סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את ערעורי המערערים ולקבל את ערעורה של המדינה באופן שעונשו של המשיב יעמוד על 15 חודשי מאסר, בניכוי ימי מעצרו, חלף תקופת המאסר בעבודות שירות שהושתה עליו.

בתאריך זה מר בוטון היתקשר לתובעת והיא השיבה שהם בחו"ל. מר בוטון כתב: "אני מקוה שיש שינוי במחשבותיך..." התובעת טענה בתצהירה כי הכוונה לכך שהיא אמרה שבנתיים היא ממשיכה את חופשת הלידה, והוא מקוה שהיא רוצה לסיים את חופשת הלידה, ולחזור לעבודה.

בחקירתה נישאלה מור: "אני קוראת מצילום מסך שהתובעת ניהלה איתך שיחת ווטספ שם כתוב "מאמי, בטוח שלא זימרת למישהו על התלונות שלי לגבי הפנסיה, ההיתנהגות שלהם ממש מוזרה ולא הגיונית, חוץ מזה אני לא מתחרטת על מה שאמרתי, אי אפשר לעבוד בלי תנאים סוצאליים" את השבת לה: "נו מה את רצינית, נשבעת לך שלא". את זוכרת התכתבות כזאת? ת. לא, אבל אם את מקריאה אז זה לא משהו שהומצא" (עמ' 34 שו' 18-22).

רק בתאריך 11.12, אחרי שהודיעו לה שגם אפשרות זו לא רלוואנטית, התובעת כתבה: "אמרתי שכרגע אני לא חוזרת, משמע מאריכה את חופשת הלידה. חס ושלום שלא ישתמע שלא חוזרת כלל. מה גם שלא הגשתי מכתב התפטרות. ואם כך הובנו הדברים מצדכם למה לא עשיתם לי גמר חשבון? בכל אופן אשמח אם תוציאו לי בהקדם מכתב פיטורין שאוכל לחתום בלישכה עד שאמצא עבודה חדשה. ובהודעה נוספת: "תודה". בתגובה השיב מר בוטון: "לא אמרת כרגע ולא כרגע, אמרת שאת לא חוזרת בכלל שאת רוצה להיות עם הילדה. אמרת את זה יותר מפעם אחת" "התובעת השיבה: "אתם כמו מישפחה שלי חס ושלום שלא ארצה לחזור בכלל. בעצמך אמרת לי יש לך עד סוף ינואר כשטל יוצאת לחופשת לידה. חבל מכבדת אך באמת צריכה את המכתב על מנת להחתים בלישכה". מר בוטון השיב פעם נוספת: "בודק לך עם הרואה חשבון". לאחר מספר תזכורות שלח מר בוטון תמונה של מכתב ובו נכתב: הנדון: הפסקת עבודה.

הרבה לאחר סיום חופשת הלידה, בחודש 12/18, לאחר שהתפקיד אויש על ידי מחליפה קבועה, התובעת ביקשה לברר אם תוכל לחזור לעבודה באותם תנאים שהיו לה קודם הלידה, אך התפקיד כבר לא היה רלוואנטי ולכן נימסר לה שאין אפשרות כזאת.

...

סוף דבר התביעות לפיצוי לפי חוק עבודת נשים, פיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, פיצויי פיטורים, פיצוי בגין העדר שימוע, פיצוי בגין העדר מתן הודעה מוקדמת ופיצוי בגין הפסד השתכרות בתקופה המוגנת – נדחות.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים בגין הרכיבים כדלקמן: 3,400 ₪ בגין דמי הבראה.

נוכח הפער המשמעותי בין סכום התביעה, 261,900 ₪ לסכום שנפסק לטובת התובעת, ומכלול האמור לעיל , ולאחר ששקלנו כל צד יישא בהוצאותיו.

הנאשם 1 אף ביטא צער וחרטה על עצם מעורבותו בעבירות, ביטא רצון ונכונות להמנע ממעורבות נוספת של הפרת חוק וכן הביע את רצונו להישתלב במסגרת טיפולית ארוכת טווח המתאימה לצרכיו, מתוך רצון להסתייע בה כדי להביא לשינוי משמעותי בחייו.

סמוך למעצרו אמור היה הנאשם 3 להתחיל לימודים בחל"ד, במסגרת לנוער נושר, לשם השלמת 12 שנות לימוד וכן אמור היה להתגייס לשירות צבאי, ולדבריו, היה מיועד לחיל המודיעין.

חלקו זהה לזה של הנאשם 1, מאחר ששניהם היו דומינאנטיים וחילקו ביניהם את התפקידים; הנאשם 3 – חלקו קטן משל הנאשמים 1 ו-2, ולכן הורשע בסיוע לעבירה, אך לא ניתן להמעיט מחלקו, שכלל את הסעת הנאשמים 1 ו-2, המתנה להם והסעת הנאשם 1 חזרה לדירה.

למרות הקביעה לגביו בדבר הנמכה קוגניטיבית, ניכר ממסקנותיה של ועדת האיבחון, כי מדובר בהנמכה ברף נמוך ולכן, בשל השונות המובהקת בין השוהים באותו הוסטל לבין הנאשם 1, היה מקום לתחושתו הקשה עת שהה שם. מכל מקום, לאחר שחזר אל חלופת המעצר של הלל וחזן, הראה הנאשם 1 כי ניתן היה לתת בו אמון מלא.

...

ערעור המדינה על גזר הדין נדחה וכן נדחה ערעורו של הנאשם בעניין ההרשעה.

עם זאת דומה, כי למניע לשיתוף הפעולה עשויה להיות חשיבות משנית בלבד, אם בסופו של דבר ניכר כי התהליך עצמו השיג את מטרתו, כך ש"מתוך שלא לשמה, בא לשמה" (תלמוד בבלי סנהדרין, קה, ע"ב).

איזון כל השיקולים האמורים ולאחר שקילת עמדת המאשימה וטענותיהם של באי-כוח הנאשמים, מובילים למסקנה כי אין להשית על הנאשמים מאסר בפועל.

נ/1 – מכתב המתלונן, ממנו עולה כי בזמן שעבד אצלו הנאשם במשך כשנה ביצע את תפקידו באחריות ובנאמנות על הצד הטוב ביותר.

לאחר שגילה כי הנאשם הוא זה שביצע את העבירה פנה אליו הנאשם, הביע חרטה עמוקה ואמיתית על מעשיו והחזיר את שווי הרכוש שנגנב.

הנאשם ערך שינוי בחייו, מבקש לאפשר לנאשם להמשיך בדרך החדשה.

רעייתו נימצאת בחופשת לידה.

הוא היתנצל על מעשיו, ואף חזר לעבוד שם במשך תקופה.

הנאשם הביע חרטה על מעשיו.

...

לטענת המאשימה הסיבה לכך היתה השגת התאמה בין טביעות האצבע בזירה לנאשם, בשנת 2014, ואולם סבורני כי מדובר בשיהוי בין מועד גילוי טביעות האצבע וחקירת הנאשם לבין מועד הגשת כתב האישום ויש לתת לו משקל הואילו ומדובר בתיק שאינו מורכב וכי הנאשם הודה במיוחס לו בחקירתו.

באיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי יש לגזור על הנאשם עונש מאסר בעבודות שירות שלא ברף המרבי לצד עונשים נלווים.

אני ער להמלצת שירות המבחן להסתפק בעונש של צו של"צ ואולם סבורני כי אין בכך כדי לאזן כראוי בין שיקולי הענישה.

סוף דבר אשר על-כן, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 3 חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות.