חפות הנאשם בעבירת גניבה

הרקע וההליך הנאשם מואשם בעבירת גניבה, בכך שביום 06.04.11 בשעה 10:00 בשכונת הר הזיתים בירושלים, הוא הציע תמונות לתיירת, הגב' אליס בוטייה (להלן – "התיירת"), שטיילה במקום, נצמד אליה, הצמיד את התמונות אליה, הושיט את ידו, פתח את רוכסן תיקה וגנב מתוכו את ארנקה, שהכיל 60$ במזומן ורכוש השייך לה. הארנק הוחזר אליה כשחסרים בו 30$.

אילו בכ"ז סברה ההגנה כי עדות הילד או הכומר עשויה לעורר ספק כלשהוא ולהטות כף לעבר חפות הנאשם (דבר שלא הוסבר כלל מדוע וכיצד), היה עליה לזמנם כעדי הגנה (ולו את הילד שמסר את הארנק שנגנב למתלוננת), ולהעזר במידת הצורך בביהמ"ש וברשויות התביעה, כדי לאתרם.

...

כמו"כ איני מקבלת את טענת הסניגור כי משקל הזיהוי אפסי לאור ההיכרות המוקדמת שהייתה לנהג עם הנאשם, ואת טענת הנאשם כי הנהג התנכל לו בשל בעיות ביניהם, שכן הנאשם לא העיד כלל על הסכסוך שהיה לו עם הנהג, ולא הציגו בפני הנהג בחקירתו הנגדית של הנהג.

כלל נקוט בפסיקת בתי המשפט שכאשר אין מדובר רק בראיה אחת אלא במארג שלם של ראיות נסיבתיות, הרי שניתן להסתייע בתמונה בכללותה ולהרשיע את המשיב גם כשאין בכל ראיה כשלעצמה די כדי להרשיע: "המסקנה הסופית יכולה להתקבל מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות כאלה, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת המשיב". ראה: ע"פ 3974/92 מוריס אזולאי נ' מדינת ישראל פד"י מז (2) 565, 570 (להלן –"אזולאי"), וראה גם: ע"פ524/77 מזרחי ואח' נ' מדינת ישראל פד"י לב (2) 682, בפסק דינו של כבוד השופט לנדוי עמ' 686.

כאשר הנאשם טוען כי אין לו קשר לאירוע מסויים למרות שהנסיבות מראות אחרת הרי שגורל הראיות הנסיבתיות ייקבע לפי טיב ההסבר התמים שיציע נאשם: "על בית המשפט לשקול את מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של המשיב והסברים היפותטיים סבירים אחרים. אם ממכלול הראיות האפשרות להסיק קיום עובדה שאין בה אשמה של המשיב היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומה של העובדה שיש בה אשמת המשיב - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי". ראה: הלכת אזולאי פסקה 13 לפסק דינה של כבוד השופטת דורנר.

אשר על כן, ולנוכח האמון שאני נותנת בעדויות עדי התביעה ובראיות הישירות והנסיבתיות התומכות, ובהתחשב בכך שלא עלה בידי הנאשם להסביר כיצד הארנק נעלם לאחר שיחתו עם התיירת ובכיסו נמצאו דולרים בסכום קרוב לאלו שנגנבו, אני מרשיעה את הנאשם בעבירת גניבה.

לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, מראיותיהם, ממכלול נסיבות העניין ומאותות האמת והשקר שנתגלו במהלך הדיון בקרב העדים ובכללם הנאשם, שוכנעתי שהמאשימה הניחה מסה ראייתית מספקת, באופן שניתן לקבוע ממצאים לחובת הנאשם במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, בכל הנוגע לעבירות של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע עבירה, גניבה ושיבוש מהלכי משפט.

ספק סביר מיתקיים, כאשר ניתן להסיק מחומר הראיות מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם, שהסתברותה "אינה אפסית אלא סובסטנטיבית" (ע"פ 409/89‏ מדינת ישראל‏‎ ‎נ' אמיל רוימי, פ''ד מד(3) 465).

...

הנה כי כן, משקבעתי על בסיס מכלול הראיות כי הנאשם הזיז את חלון היציאה מסלון ביתה של המתלוננת (בהתאם לרעשים ששמעה), ובדרך זו נכנס לביתה ובהמשך לחדר השינה, שעה שדיירתי הבית לנים את שנתם, ונטל מהמקום טלפונים ומכשיר "סוני פלייסטיישן", הרי שבאתי למסקנה כי הנאשם התפרץ לצורך ביצוע גניבה.

לפיכך, מורשע הנאשם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט.

סוף דבר אני מזכה את הנאשם מעבירת קשירת קשר לביצוע פשע ומרשיעו בביצוע עבירות של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע עבירה, גניבה ושיבוש מהלכי משפט.

בנוסף, ואף אם נתעלם מכך שהנאשם ממילא אינו מודה בבצוע העבירה ועומד על חפותו, ולא נטען כי נערכה כל פניה בהקשר זה למאשימה עובר להעלאת הטענה במסגרת הסיכומים, הצהרת ב"כ המאשימה באשר למדיניות ההעמדה לדין בעבירה של גניבת טלפון, וודאי בצוותא, היא הגיונית, ואינני מוצאת שההחלטה להעמיד את הנאשם לדין במקרה זה על נסיבותיו ולא לפעול במסלול של הסדר מותנה, נגועה בחוסר סבירות, במשגה מהותי או עוות ממשי או שביסודה אכיפה בררנית.

...

על פי הגדרת עבירת הגניבה בסעף 383 (א) לחוק העונשין, אדם גונב אם הוא "נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע". אמנם המתלוננת לה שייך הרכוש על פי הנטען, שהיא תושבת חוץ, הייתה תיירת בזמן האירוע ואיננה נמצאת בארץ לדבריי המאשימה, ולא העידה משפט, אך לאחר בחינת הראיות אשר הוצגו מסקנתי היא כי די בהן כדי לבסס את בעלותה של המתלוננת ברכוש ואת העדר הסכמתה לנטילתו, ועל כן דין טענת ההגנה להידחות.

ב"כ המאשימה הצהיר כי עמדת המאשימה היא שאין לאפשר הסדר מותנה בעבירת גניבת טלפון נייד, תוך שצוין כי במקרה זה אף דובר בביצוע בצוותא של העבירה ותוך תכנון כנסיבה לחומרה.

דין טענת ההגנה להידחות.

סוף דבר, משהוכח ביצוע העבירה על ידי הנאשם כמפורט לעיל, ולאחר דחיית טענות ההגנה, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירה של גניבה בצוותא לפי סעיף 384 ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.

לטענת הנאשמים, המישטרה בחרה שלא לחקור את עניינו של המתלונן ואת הראיות המצויות בטלפון, מאחר שהמתלונן מקושר לשוטרים המהמרים במועדון ההימורים שבבעלותו ומחפה עליהם.

על הנאשמים להוכיח את טענותיהם האמורות באמצעות הבאת ראיות מתאימות וקבילות, שיתבררו במסגרת הליך הוכחות, ואין די בהעלאת הטענות והפנייה למסמכים שצורפו לבקשה כדי לסייע להם בעיניין זה. אשר לטענת הנאשמים לפיה לא מתקיימים יסודות עבירת הגניבה – בהקשר זה קבעה הפסיקה כי החלטה לאלתר בה מורה בית המשפט על ביטול כתב האישום צריכה להנתן רק במקרה ברור ומובהק בו אין כל התכנות להרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו או בעבירה מאותו סוג (ראו והשוו ע"פ 2685/17 מדינת ישראל נ' שלמה ניסים (26.9.2017), פסקה 8)).

...

אף שאני סבורה שהתשובה למחלוקת זו היא ברורה מתוכן התמלילים, לא אמסור אותה במסגרת החלטה זו, על מנת שלא לכבול את דעתו של המותב שישמע את ההוכחות בתיק.

סוף דבר בהתאם ובכפוף לאמור לעיל, בקשת הנאשמים להורות על ביטול כתב האישום נדחית.

ב"כ המאשימה הדגישה את הפגיעה בערכים חברתיים מוגנים כתוצאה ממעשיו של הנאשם אשר פוגע באזרחים חפים מפשע.

בעירעור הוקל עונשו של הנאשם ל-12 חודשי מאסר, ובקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה; רע"פ 916/17 בוסקילה נ' מדינת ישראל (18.4.2017), בו הורשע נאשם בעל עבר פלילי מכביד בעבירה של התפרצות למקום מגורים וגניבה ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל, והופעל מאסר על תנאי של 10 חודשים במצטבר.

...

בהתאם למבחן ה"קשר ההדוק" אני קובעת כי מדובר באירוע אחד בגינו יש לקבוע מתחם עונש אחד על אף שמדובר בשלושה אישומים אך לטעמי מדובר במסכת עבריינית אחת.

אשר על כן, לאחר ששקלתי את השיקולים לקולא ולחומרא אני גוזרת את עונשו של הנאשם לעונשים הבאים: 20 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו 22.7.22.