(א)
לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.
החסינות המוקנית לעובד הציבור על-פי סעיף 7א(א) לפקודה היא חסינות דיונית ומשמעות הדבר היא כי עובד הציבור אינו פטור באופן מהותי מאחריות נזיקית, אלא שלא ניתן לתבוע אותו לדין על אחריות זו. אחת התכליות המרכזיות שעמדו לנגד עיני המחוקק בהענקת החסינות לעובד הציבור מפני תביעות נזיקין הייתה ליתן מענה להפעלת לחצים בלתי ראויים ולהרתעת יתר של עובד הציבור במילוי תפקידו מחשש לתביעות אישיות שתוגשנה נגדו" (רע"א 775/11 פלקסר נ' מדינת ישראל, פ"ד סז(1) 353, 379 (כבוד השופטת אסתר חיות) (2014)).
...
אטעים: סבורני כי לא עשיתי כן לאחר ש"קמתי מכסאי" בהליך זה, אפילו שקבעתי לדחות את התביעה נגד נתבע 1.
במובן זה, לשיטתי, דמתה החלטתי פחות לפסק-דין חותֵם ויותר ל"החלטת-ביניים", אשר כל סמכות יש לבית-המשפט לשוב ולשקול מחדש במהלכו של ההליך.
ובייחוד:
"המסקנה המתבקשת [היא] כי כללי הדין אשר יש להחיל בכל הנוגע לבקשות על-פי סעיף 7ב(ג) לפקודה הינם כללי המשפט המנהלי לפיהם נבחנות כרגיל החלטות מנהליות. אחד מכללי היסוד בדין המנהלי לביקורת שיפוטית על החלטות המינהל הוא כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המנהלית בשיקול דעתו שלו ואינו בוחן את תבונתה של ההחלטה. במסגרת הביקורת השיפוטית עליו לבחון את חוקיות ההחלטה ואת סבירותה, על-פי עילות ההתערבות המוכרות בדין המנהלי" (שם, שם).
אלא, שלדעתי אין ההודעה שהוגשה עומדת, בנסיבותיו של מקרה זה – והכול לכאורה, שכן אין החלטתי זו מבקשת לקבוע דבר בקשר לצדקתה של התביעה – ביֶתר-הדרישות.
