חסינות המדינה מתביעות רשלנות רפואית

ובכן, משמצאתי כי הוראות החוק והפסיקה הרלבאנטיים לסוגיה שבנידון, הנם ברורים וחד משמעים – יש לראות הנתבעת 4 כמו גם הנתבעות 2 ו-3 כשלוחיה, כנהנות במקרה דנן מחסינות מתביעות רשלנות בגין טענת התובעת לנזק שניגרם במהלך ועקב שרותו הצבאי.

" כעולה מסעיף זה, במקרים בהם קמה למדינה חסינות מפני תביעות, על פי סעיף 7 לחוק הנזיקים האזרחיים (המתייחס להעדר אחריות המדינה בין היתר מהחמרת מחלה שנגרמה בתקופת שירות הצבאי) מחיל סעיף 7ב האמור, חסינות זו גם על "מי שבגללו היתה המדינה אחראית בנזיקים". בהגדרה זו נכלל, על פי חוק התגמולים, גם כל מוסד רפואי אשר אליו נשלח החייל על ידי הצבא לשם קבלת טפול רפואי בגין פגיעה במהלך השרות ועקב השרות, שכן, כאמור לעיל, על פי חוק התגמולים אחראית המדינה לפצות את הנפגע, גם על נזק שניגרם לו בגין רשלנות המוסד הרפואי בטיפול בו. ראציונל זה אף עולה מדברי ההסבר להצעת החוק במסגרתה הוסף סעיף 7ב האמור, לפיהם באה ההצעה להשיג את המטרה הבאה: "לפטור חייל או שלוח אחר של המדינה מהאחריות בנזיקין, במקביל לפטור שבחוק הקיים, שניתן למדינה..." (ר' הצעת חוק 1715 ו' בשבט התשמ"ח, 28.1.1985); השווה עם ת.א. 3183-05-12 (מחוזי-חיפה) מסאלחה נ' בית חולים שערי צדק [פורסם במאגרים] (26/2/13).

...

הטענה המרכזית של התובעת עוסקת באי אבחונו של המום המולד במהלך הבדיקות והטיפולים להם נזקקה התובעת במהלך תקופת שירותה הסדיר על רקע תלונותיה, ובעיקר לאור בדיקת ההדמיה שבוצעה לה בחודש 10/2009 במהלך השירות כאמור, בה הודגמה לטענתה הרחבה של אגן הכליה ב-2 ס"מ. משעה שהטענות של התובעת מופנות להתרשלות של הנתבעת 4 ושלוחיה בזמנים הרלוונטיים שבאה לידי ביטוי כאמור באי אבחון ומתן טיפול ראוי ונכון בתקופת שירותה הצבאי ואשר בעטיים נגרם לתובעת "נזק בלתי הפיך לכליה השמאלית והיא מתפקדת רק 40% וכמו כן תפקוד הכליה הימנית ירד עקב העומס" (ר' סעיף 45 לכתב התביעה) - הרי שאין מנוס מלראות בתביעתה דנן כניסיון של התובעת לתבוע את המדינה ושלוחותיה בגין עילות תביעה לגביהן נפסק בבירור, כי ניתן לתבוע בגינן אך ורק במסגרת חוק התגמולים.

מכאן, מתבקשת המסקנה כי יש לראות בכל אחת מהנתבעות 2 ו-3 כמוסדות רפואיים המהווים שלוחי המדינה בנסיבות העניין, וכ-"מי שבגללו" אחראית המדינה לפצות את הנפגע בפיצוי שהיא הייתה מחויבת בו לולא הרשלנות (ככל שאכן התרשל).

סוף - דבר: לאור כל האמור, דין התביעה כנגד הנתבעות 2-4 להידחות (אציין כי לאור התוצאה לא מצאתי להמתין עד לתשובת הנתבעת 4 לתגובת התובעת כפי שעליה הוריתי ביום 19/7/16).

משכך, ככל שתוטל על הנתבעת אחריות הרי שהיא זכאית להישתתפות מהמדינה כמעוולת במשותף, ואין למדינה חסינות מתביעה כזו.

יצוין כי גם בעיניין ניסטל התיחס בית המשפט המחוזי להבחנה בקובעו: "אילו קבע קצין התגמולים כי אין קשר סיבתי בין השרות הצבאי לבין החבלה בכתף הנוספת, מחמת העידר רשלנות של הגורם הרפואי, הרי שניתן היה לראות בכך גם מחסום מפני תביעה בעילה נזיקית". זו גם התשובה לטענת המניעות לפיה מושתקת המדינה מלדחות את תביעת התובעת בנימוק שמחלתה לא נגרמה עקב שרותה הצבאי מחד, ומנגד בתביעה כאן לטעון לחסינות בשל תחולת חוק הנכים.

...

אשר לטענת הנתבעת לתחולתו של סעיף 36 לחוק הנכים, איני מקבלת את הטענה.

סוף דבר, בקשת המדינה מתקבלת.

ההודעה לצד שלישי שהוגשה נגדה נדחית על הסף בשל ייחוד העילה הקבוע בסעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה.

למדינה חסינות מהותית לכלל ניזקי הגוף שנגרמו לחיילים בזמן ועקב שירותם הצבאי, לרבות רשלנות בטיפול רפואי בתקופת השרות הצבאי, גם אם הטיפול ניתן על ידי גורמים אזרחיים.

בע"א 507/79 ראונדאף נ' חכים פ"ד לו(2) 757 הבהיר בית המשפט העליון את עקרון ייחוד העילה והיחס בין חוק הנכים לפקודת הנזיקים האזרחים כדלקמן : " משהוטלה על מדינת ישראל אחריות מוחלטת לתשלומים על-פי חוקי התגמולים והשיקום, הוסרה ממנה במקביל האחריות על בסיס האשם, הקבועה בדיני הנזיקין. כנגד הסרת האחריות האחת באה האחריות האחרת." וראו גם ת.א 42836-11-20 מפי כב' הש' ע.חן ברק (ניתן ב6/5/21) שהיטיבה לסכם את הראציונאל לעקרון יחוד העילה שבחוק וההלכה בזו הלשון: "הראציונאל העומד בבסיס סעיפים 6 ו-7ב לחוק הנזיקים האזרחיים, ולפסיקה שחזרה על ההלכה כי המדינה ושלוחיה נהנים מחסינות מתביעות נזיקין ע"י חיילים שניגרם להם נזק מחבלה, מחלה או החמרתה של מחלה, בתקופת שירותם הצבאי ועקב שירותם, וזכות התביעה בגין נזקים אלה תהיה במסגרת חוק הנכים, הוא ייחוד הטיפול בתשלומים ובזכויות נפגעי צה"ל תחת קורת גג אחת- קצין התגמולים, וזאת לשם ייעול הטיפול בנפגעים ולמתן טפול ראוי והולם בהם. כן הודגש הראציונאל הכרוך במערכת היחסים היחודית בין מדינה לחייל השונה ואינה מתאימה להסדרה על פי דיני הנזיקין הכללים". הפסיקה העקבית של בתי המשפט קבעה באופן מפורש כי "אם קיימת קביעה חלוטה במסלול שלפי חוק הנכים כי חבלה, מחלה או החמרת מחלה נגרמו בתקופת השרות הצבאי ועקב השרות, ממילא ניכנס המקרה תחת כנפי ההוראה שבסעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה... בכל מקרה הנופל לחוק הנכים יחול הפטור מאחריות בנזיקין"(רע"א 11990/04 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' פלונית (נבו 31.12.2008), וכי "בכל מקרה הנופל בגדריו של חוק הנכים, קמה למדינה חסינות בנזיקין.... יש איפוא לבחון היטב מהותה של תביעה, כדי לוודא שאין מדובר בניסיון "עקיפה" של ההסדרים הקבועים בחוק הנכים"(רע"א 7097/10 יעקב זכאי נ' מדינת ישראל משרד הבטחון אגף השקום (נבו 24.01.2012), וכי "הזכות לקבלת סעד על פי חוק הנכים "מרוקנת" את יכולתו של הנפגע לתבוע את המדינה בנזיקין.

...

בתגובתו טוען התובע כי יש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף, מאחר והיא הוגשה בחוסר תום לב ושיהוי רב. עובדות התביעה היו ידועות לנתבעת 2 לפני הגשת כתב התביעה ולאחר הגשתו, ואף נוהל משא ומתן במשך כשנה לסילוק התביעה מחוץ לכותלי בית המשפט עד שביום 16/07/2020 הודיעה ב"כ נתבעת 2 לב"כ התובע כי היא מוציאה את התיק לעו"ד חיצוני לצורך הגנה ולאחר מכן שינתה המדינה את עמדתה.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, ויישמתי את הוראות החוק והפסיקה הרלוונטיים נחה דעתי כי יש לסלק את התביעה על הסף נגד המדינה מחמת עיקרון ייחוד העילה הקבוע בסעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים לפיו: אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל חייל בתקופת שירותו ועקב שירות.

לסיכום, התביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובע, לפי הטענה, בעקבות התרשלות בגילוי של מחלתו בזמן אמת.

לאור האמור לעיל והגם שסעד של סילוק על הסף הוא דרסטי, נראה כי המקרה נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם מוצדק לסלק את התביעה נגד נתבעת 2 על הסף, וכך אני מורה.

באשר לטענת ההתיישנות נטען כי המשיב גילה על הקשר הישיר בין נזקיו לבין מחדליהם של המבקשים לפני שלוש שנים בלבד, ועל כן בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו נודעו למשיב העובדות המהוות את עילת התביעה כך שהתביעה טרם היתיישנה, מה גם שיש לראות בנסוח מיסמך הוויתור כהודאה מצד המבקשים באפשרות גרימת נזקים, וכאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד ההודאה הנ"ל. לעניין הטענה בדבר ייחוד העילה הקבוע בחוק הנזיקים האזרחיים נטען כי הנזק שניגרם לתובע לא אירע כתוצאה מחבלה או מחלה אלא כתוצאה מהשתתפות המשיב בעל כורחו בנסוי שהמדינה חייבה אותו להישתתף בו, והדבר אינו דומה למצב בו ניזוק חייל כתוצאה מרשלנות רפואית.

על קשרי הגומלין בין חוק הנזיקיים האזרחיים להסדר הפצוי החלופי בהתאם לחוק הנכים, עמד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 507/79 ראונדאף נ' חכים פ"ד לו(2) 757 כדלקמן: "המגמה החקיקתית הברורה היא לשמור על האחריות בנזיקין ועל התביעה בנזיקין. למגמה זו נקבע חריג אחד בלבד, בנסיבות מיוחדות ביותר: משהוטלה על מדינת ישראל אחריות מוחלטת לתשלומים על-פי חוקי התגמולים והשיקום, הוסרה ממנה במקביל האחריות על בסיס האשם, הקבועה בדיני הנזיקין. כנגד הסרת האחריות האחת באה האחריות האחרת." הראציונאל העומד בבסיס סעיפים 6 ו-7ב לחוק הנזיקים האזרחיים, ולפסיקה שחזרה על ההלכה כי המדינה ושלוחיה נהנים מחסינות מתביעות נזיקין ע"י חיילים שניגרם להם נזק מחבלה, מחלה או החמרתה של מחלה, בתקופת שירותם הצבאי ועקב שירותם, וזכות התביעה בגין נזקים אלה תהיה במסגרת חוק הנכים, הוא ייחוד הטיפול בתשלומים ובזכויות נפגעי צה"ל תחת קורת גג אחת- קצין התגמולים, וזאת לשם ייעול הטיפול בנפגעים ולמתן טפול ראוי והולם בהם.

כן הודגש הראציונאל הכרוך במערכת היחסים היחודית בין מדינה לחייל השונה ואינה מתאימה להסדרה על פי דיני הנזיקין הכללים: "הסדר זה כולל מחד גיסא , איזון בין הטלת אחריות מוחלטת על המדינה לפי חוק התגמולים, ללא תלות באשם וברשלנות, ומאידף גיסא, חסינות למדינה כלפי תביעות בגין נזקים כאמור לפי דיני הנזיקין הכללים...מערכת יחסים יחודית זו אינה דומה כלל למערכת היחסים שבין מעוול לניזוק במציאות האזרחית הרגילה וממילא אינה מתאימה כלל להסדרה ע"פ דיני הנזיקין הכלליים..." - רע"א 2223/14 קצין התגמולים נ' פלוני ניתן ביום 17/1/17.

...

בפירוט נטען כי מאחר והמשיב חתם על מסמך הוויתור, וקיבל ממשרד הביטחון סך של 27,000 ₪ כפיצוי שהיווה מיצוי כל תביעותיו ודרישותיו, הקיימות והעתידיות, כלפי המבקשים, הרי שדין התביעה להיות מסולקת על הסף מחמת היעדר עילה, השתק ומניעות.

גם פסק הדין אליו הפנה המשיב - רע"א 2223/14 קצין התגמולים נ' פלוני ניתן ביום 17/1/17, אינו יכול לסייע לו: ראשית – קביעת הרוב שם היתה כי כלל ייחוד העילה חל במצב בו מדובר בנזק גוף שנגרם בשל חבלה או מחלה שארעו בתקופת השירות ועקב השירות, והערעור נדחה רק בהעדר עמידה באמות המידה למתן רשות ערעור, בפרט כאשר דובר בהחלטת בינים, ואולם לא נדחתה, בדעת הרוב, עמדת המדינה לענין יחוד העילה, כאשר רק שופט המיעוט סבר כי כלל ייחוד העילה אינו חל. שנית – בפסק הדין לעיל נדונו נזקים אחרים.

סוף דבר - הנני מורה על מחיקת התביעה מחמת ייחוד העילה הקבועה בסעיף 6(ב) לחוק הנזקים האזרחיים, ובהתאם לסעיף 41(א)(4) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט 2018.

כן נטען, כי ישנו קושי רב בהצגת עמדת המדינה לגופה בכתב ההגנה, תוך חריגה מהסדר ייחוד העילה ותוך חריגה מהוראות חוק התגמולים, אשר לפיהן הגורם המוסמך על-פי דין לידון ברוב הנושאים העולים מתביעת הנזיקין, לרבות בכל הנוגע לשאלת הרשלנות, הוא קצין התגמולים.

לנוכח האמור, דומה נראה כי ישנו קושי בקביעת כבוד הרשמת כי "אף אם תיתקבל בקשת הסילוק, עדיין יידרש בירור סוגיית הרשלנות הנטענת, אף אם בגדריו של הליך שונה, בפני קצין התגמולים". כך משני הטעמים הבאים, שעליהם עמדה המדינה בכתב העירעור הנידון: ראשית, במסגרת בירור התביעה לפי חוק הנכים ייערכו למשיב בירור ובדיקות רפואיות לפי שיקול דעת קצין התגמולים, ולכן המשאבים שיידרשו לשם בירור תביעת הנזיקין ולשם הכנת כתב ההגנה, לא יוכלו לייתר את הצורך בהקצאת המשאבים הדרושים לבירור התביעה לפי חוק הנכים.

כאמור באותו עניין: "ככלל, ראוי כי טענה בדבר ייחוד העילה תתברר, מטבע הדברים, בפתח ההליך המשפטי ובטרם בירור התביעה לגופה, וזאת על מנת להגשים את התכלית הגלומה במוסד החסינות מפני תביעות המוגשות נגד המדינה (ראו והשוו: רע"א 2223/14 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקות 5-3 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג ופסקאות 9-5 לחוות דעתו של השופט מ' מזוז (17.1.2017)...), וכן על מנת לחסוך במשאבים הציבוריים הכרוכים בניהול ההליך המשפטי גופו, בעוד שייתכן כי התביעה חסרת תוחלת מלכתחילה" (שם).

...

לאחר עיון בהחלטה שבעניינה הוגש הערעור, בכתב הערעור, בתשובת המשיב ובנספחיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן לדון בערעור ולהכריע בו על יסוד החומר בכתב שלפניי, ללא צורך בקיום דיון (תקנה 138(א)(5) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018) וכן כי מהטעמים שיובאו להלן, יש לקבל את הערעור.

לפיכך נטען, כי היה מקום להיעתר לבקשת המדינה לאפשר את בירור טענת הסף תחילה, כך שרק אם תידחה, תגיש המדינה כתב הגנה מטעמה.

המשיב טען כי יש לדחות את הערעור הנדון.

מכל הטעמים האמורים, הערעור מתקבל.