כלל ההסכמה, בו עושות נביעות והלאומית שימוש ציני, פסול ושגוי, אינו חסם טכני אלא עיקרון מהותי שנקבע בפסיקה כדי להגן על זכות ההתארגנות ועל מנת להעניק לעובדים את הזכות להיות שותפים לקביעת מסגרת התארגנותם ומכאן שזכות המעסיק להיות מעורב בשינוי יחידת המיקוח הנה יחסית וכפופה לכך שאין היא מיועדת לפגוע בזכויות המאורגנות של עובדיו.
העובדה שמבחינת עובדי המפעל, הרצון, היכולת והסכוי לשיתוף פעולה עם עובדי הסניפים המרוחקים מהם, עמם אין להם כל קשר, הם נמוכים עד אפסיים, שכן מבחינת עובדי המפעל מדובר בהרעה מוחשית של כוחם האירגוני, וזאת בנוסף לעובדה שהם מתנגדים להיות מיוצגים על ידי הלאומית, מלמדת על כך שלו תשתנה יחידת המיקוח הנפרדת ההיסטורית, ינחית הדבר מכת מות על התארגנות עובדי המפעל.
בהתאם לכללים שהותוו בפסיקה ולאור הנתונים שיחודדו להלן, יש לקבוע כי הוכח באופן ברור וגלוי שיש לראות בכלל עובדי החברה, בכלל אתריה כיחידת מקוח אחת:
· בהיבט של "שתוף אינטרסים" הוכח שרב הדומה על השונה, שהרי העובדה כי במפעל מועסקים עובדי ייצור אינה משנה את העובדה כי באתרי החברה מועסקים עובדים בתפקידים שונים, כגון מלגזנים, מחסנאים וכו', עם אינטרסים דומים ומשותפים וזאת בין היתר לנוכח זהות חלק מהתפקידים המבוצעים באתרים, תנאי שכר משותפים, העובדה שכולם נמצאים תחת ניהול אירגוני אחד ומקבלים שירותים משותפים רבים וזהים ממטה החברה.
העובדה שלא הוכח כי קביעה שעובדי המפעל הם יחידת מקוח נפרדת תועיל לעובדים אלו ו/או לעובדי הסניפים, כאשר ההיגיון אף נותן שההיפך הוא הנכון שהרי, ככל שיחידת המיקוח יותר גדולה יש לה כוח מקוח רב יותר ובהתאם לכך אפשרות להשיג תנאים טובים יותר לכלל החברים בה.
העובדה שקביעה שעובדי המפעל הם יחידת מקוח נפרדת, מקום שבחודשים האחרונים החליטו גם שאר עובדי החברה כי הם רוצים להיתאגד (היתאגדות שלא הוכח וספק אם נטען כי החברה ניסתה ו/או פעלה כדי למנוע), עלולה להוביל למצב שבאם עובדי המפעל יחליטו לשבות, גם אם עובדי הסניפים לא ירצו לעשות כן, סביר להניח שלא תהיה להם עבודה לבצע שהרי, עובדי הסניפים כמו עובדי המפעל הם חלק בשרשרת "ייצור" ומכאן שבלא בקבוקים/כדים להפיץ, מה יפיצו/יעשו עובדי הסניפים? כאשר לכך יש להוסיף את הפסיקה שקבעה כי ככלל מעסיק אחד הוא יחידת מקוח אחד וכי נקודת המוצא היא שעל ארגון העובדים היציג בחברה לייצג את כלל העובדים (ראו ענין YNET) וכן את העדפה הקיימת בפסיקה למדיניות ייצוג "ריכוזית" על פני מדיניות ייצוג מבוזרת (ענין אקרשטיין), מדיניות שהיא בודאי לטובת העובדים אך גם נכונה יותר מבחינת המעסיקים.
...
העובדה שמצאנו כי קבלת עמדת הכללית, תקשה מאוד ושלא לצורך ואף שלא בצדק על החברה, אשר תידרש לנהל מו"מ, אשר מעצם טיבו מחייב השקעה רבה של זמן ומשאבים, עם שני ארגונים יציגים, כאשר ענין זה הינו אבסורדי במקרה שלפנינו, במיוחד, לנוכח העובדה שבכל אחד מההסכמים תהיה התייחסות לאותם בעלי תפקידים (למשל מחסנאים, עובדי אחזקה וכו', אותם עובדים שהגדרנו קודם כ"עובדים נוספים", שכן הם עובדים גם במפעל וגם בסניפים אחרים של החברה).
ביום 16/4/18 פנתה החברה ללאומית והביאה לידיעתה כי התקבלה בחברה הודעת יציגות מטעם הכללית וכי מבדיקה שערכה עומד מספר המצטרפים לכללית על 133 עובדים, כאשר במקביל הודיעה לכללית על כוונתה לבקש את התייחסות לאומית להודעת היציגות של הכללית וכן הבהירה כי הטענה לפיה קבוצת העובדים שהתארגנה מהווה יחידת מיקוח נפרדת אינה מקובלת עליה.
לסיכום
לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטעם שמצאנו בחלק ניכר מטענות נביעות ובחלק מטענות הלאומית וחרף טענות הכללית (גם אלו שפורטו בתשובה שהגישה לסיכומי נביעות ולאומית), שוכנענו, לאחר שיישמנו את הכללים שנקבעו בפסיקה, כי אין הצדקה לראות בעובדי המפעל כיחידת מיקוח נפרדת אלא שהנכון והצודק הוא לראות בכלל עובדי נביעות כיחידת מיקוח אחת.
