חסימת גישה לתחנת דלק: אחריות בעלים לחסימת גישה לתחנת דלק

דיון והכרעה האחריות לארוע התאונה לאחר שבחנתי את כתבי הטענות שהוגשו ושמעתי את עדויות הצדדים, שוכנעתי כי הנתבע נושא באחריות על קרות ארוע התאונה ולהלן אפרט מסקנתי זו: תקנה 45 לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") קובעת חובת זהירות מוגברת על נהג הנוסע לאחור: "נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע - (1) סיכון או פגיעה; (2) הטרדה או הפרעה." מכאן, שעל הנתבע שנסע לאחור, חלה חובת זהירות מוגברת כדי למנוע סיכון או פגיעה.

(ראו: ת/1; פרוטוקול דיון מיום 18.7.2021, עמ' 4, ש' 13) כמו כן, תקנה 64(ב)(2)לתקנות התעבורה קובעת חובה לתת זכות קדימה כשרכב שיוצא מחצר או מכל מקום שאינו דרך, עומד להכנס לדרך: "נוהג רכב היוצא מחצרים, מדרך גישה לבית, מתחנת דלק, מתחנת שירות, ממקום חניה לכלי – רכב וכיוצא באלה או מכל מקום שאינו דרך, והוא עומד להכנס לדרך או לחצותה –

"הלכה פסוקה היא, שהמנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה" (ראו: ע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מדינת ישראל (6.4.1983)) לאור האמור, אני רואה בכך שהנתבע לא הביא את בעל המוסך לעדות, כראיה המחזקת את גרסת התובעים לפיה הנתבע נסע לאחור מבלי לנקוט באמצעים הדרושים כדי למנוע פגיעה ומבלי לתת זכות קדימה.

אשם תורם האם במקרה הנידון קיים לתובע אשם תורם ואם כן באיזה שיעור? במקרה הנידון, אני סבור שיש לייחס לתובע 2 אשם תורם בשיעור של 30% לקרות ארוע התאונה ואפרט טעמי: תקנה 68 לתקנות התעבורה קובע כדלקמן: "כביש שנחסם או שנשאר בו מקום לתנועה בכיוון אחד בלבד, יציית עובר דרך לסימון הניתן על – ידי שוטר, אתת או תמרור; לא היה בו אחד מאלה יתן עובר דרך שנתיב תנועתו נחסם, זכות קדימה לבא כנגדו." תקנה 21(א) לתקנות התעבורה מורה שכל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות.

...

אולם, התובע 2 לא עשה כן. לאור כל האמור, אני סבור שיש לייחס לתובע 2 אשם תורם לקרות אירוע התאונה.

הנתבע לא הגיש חוות דעת שמאית נגדית ולכן אני מקבל את חוות הדעת השמאית מטעם התובעים בכל הנוגע לשיעור הנזק.

כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 8000 ₪ עבור הוצאות משפט שנגרמו להם.

מפאת חשיבות הדברים לענייננו, יובאו להלן בהרחבה קביעותיו של בית המשפט העליון בפס"ד פז (ההדגשות אינן במקור, א.א.): "הנזק שניגרם למערערת, לטענתה, נובע מחסימת הגישה הישירה מהכביש הראשי לתחנת התידלוק בשל ביצוע עבודות השפוץ וההרחבה בכביש 57. אכן, עבודות פיתוח ותשתית המבוצעות על ידי רשויות המדינה, ובכלל זה עבודות סלילה של דרכים או כבישים, גורמות לא אחת, מטבע הדברים, לפגיעה באלו הדרים או עוסקים בקירבת מקום. כך למשל, עלולה להחסם גישה לבית עסק השוכן באיזור בו מתבצעות עבודות כאלה. נזק זה אינו מקים מניה וביה אחריות בלתי מסוייגת בנזיקין. עבודות פיתוח וסלילת כבישים באות, בסופו של יום, לקדם את אינטרס הציבור, וככל שהן גורמות לפגיעה זמנית, ולעיתים אפילו פגיעה קבועה, במאן דהוא, הרי זהו כורח שאין ממנו מנוס. מה גם שאותו מאן דהוא נהנה גם הוא מפיתוח הסביבה שבה הוא מצוי. כך, בהקשר אחר, פסק בית המשפט העליון כי:

" לגופו של עניין פסק בית המשפט העליון בפס"ד פז, כי הרשות לא התרשלה בכך שלצורך ביצוע העבודות בכביש, היא חסמה את הגישה הישירה לתחנת הדלק, המהוה את "עורק החיים" של התחנה, אך היא יצרה נזק צפוי שהיה עליה להביאו בחשבון בבואה לבצע את עבודות הסלילה ולנקוט באמצעים סבירים למזעורו, וכך היא עשתה עת סללה את הכביש העוקף.

זאת ועוד, יש לקבל את טענת רו"ח ברקסמאיר ולפיה התחשיב שערך רו"ח הוגן בחוות דעתו לחישוב אובדן הרווחים, נערך על בסיס עמלה כפי שמופיעה במכתב של חברת תיכנון ויעוץ כלכלי בע"מ שנשלח אל יו"ר ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק ב-14.10.2002 ("עמלות התחנות וחלוקת מרווח השיווק בין החברות לתחנות ב-1.10.2002"), במקום שיחושב על פי העמלות שקבלה התובעת בפועל, כאשר התובעת לא הציגה את מסמכיה בעיניין.

...

גם בעניין זה יש לקחת בחשבון, בפסיקת הפיצוי, את טענת התובעת שלא נסתרה ולפיה חלק מרווחיה בתחנה היו בגין הובלת דלק לתחנה, כאשר התמורה שולמה לה לפי כמות הדלק שהובילה לתחנה, ומכאן שההפחתה בכמות הדלק שנמכרה, בגין העבודות בכביש, הביאה ממילא להפחתה גם ברכיב זה. בסיכומו של דבר - על דרך האומדנא וכן בהתחשב בכך שכאמור, פסיקת פיצוי לתובעת נעשית כסמכות רשות על פי סעיף 48ב סייפא לפקודת הנזיקין וכאשר נמצא שהעירייה לא התרשלה בפעולותיה, סבורני כי פיצוי בסך כולל של 150,000 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה) יהא פיצוי הולם בנסיבות העניין.

בהעדר ראיות מספקות לקיומו של הנזק הנטען בעניין זה, דין הטענה להידחות.

בנסיבות אלה, התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק בעניין זה. סוף דבר על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה נגד הנתבעת באופן חלקי בלבד ופוסקת בזאת כי הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצוי בסך של 150,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (18.7.2007) ועד למועד התשלום בפועל.

לטענת התביעה הבוחן עשה בדיקת שדה ראייה גם לאפשרות שהנאשם יצא מהחניון וגם לאפשרות שהנאשם עשה פרסה עם רכבו, וביהמ"ש מתבקש לקבוע כי העובדות הן כגירסת הנאשם וגרסת העדה לפיה הנאשם יצא עם רכבו מהחניון ועל כן יש אחריות לנאשם ויש להרשיע את הנאשם בכל סעיפי האישום.

בעדות המעורב במישטרה ביום 6.1.16 נטען כי הוא נסע בדרך במהירות של 40-50 קמ"ש, ובצומת הכניסה לבניין מס' 5 הבחין ברכב המגיע ממול ומבצע פניית פרסה וחוסם את דרכו, לדבריו הוא בלם מייד עם הבלם הקידמי וניסה לברוח שמאלה, אך היתנגש בדלת ימנית אחורית של רכב הנאשם ונפל על הכביש.

(ב) נוהג רכב היוצא מחצרים, מדרך גישה לבית, מתחנת דלק, מתחנת שירות, ממקום חניה לכלי-רכב וכיוצא באלה או מכל מקום שאינו דרך, והוא עומד להכנס לדרך או לחצותה – (1) יאט ואף יעצור, במידת הצורך, כדי לאפשר להולכי רגל לעבור בביטחה לפני שיעלה על המדרכה או על שול הדרך; (2) יאיט ויתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרבים באותו כביש לפני שייכנס לכביש.

אומר כב' בית המשפט העליון מפי המשנה לנשיא (כתוארו אז) ת' אור כי: "מתן זכות קדימה על ידי המערער, פירושה, בנסיבות העניין, הוא מתן זכות קדימה לרכב בעל הזכות, בהיתחשב במרחק שלו מהצומת ובהיתחשב במהירות נסיעתו, תהיה אשר תהיה המהירות. לשם קיום הזכות, על החייב במתן זכות קדימה להמשיך ולעקוב אחרי הרכב בעל זכות הקדימה, על מנת להבטיח שהוא אמנם אינו מסכנו בכניסתו לצומת. בכך לא עמד המערער בעניננו". נמצאנו למדים כי אין די בכניסה לצומת בהיתר, אלא יש לבחון החצייה על כל שלביה עד להשלמתה.

...

אומר כב' בית המשפט העליון מפי המשנה לנשיא (כתוארו אז) ת' אור כי: "מתן זכות קדימה על ידי המערער, פירושה, בנסיבות העניין, הוא מתן זכות קדימה לרכב בעל הזכות, בהתחשב במרחק שלו מהצומת ובהתחשב במהירות נסיעתו, תהיה אשר תהיה המהירות. לשם קיום הזכות, על החייב במתן זכות קדימה להמשיך ולעקוב אחרי הרכב בעל זכות הקדימה, על מנת להבטיח שהוא אמנם אינו מסכנו בכניסתו לצומת. בכך לא עמד המערער בעניננו". נמצאנו למדים כי אין די בכניסה לצומת בהיתר, אלא יש לבחון החצייה על כל שלביה עד להשלמתה.

נמצאנו, כי מצבו של הנאשם נחות מעניינו של בלייכר הנ"ל, באשר אין בידי לקבוע, כי בשעת כניסתו לצומת היה המעורב רחוק די הצורך במידה שהכשירה כניסה.

סוף דבר, הריני מרשיעה את הנאשם בכל המיוחס לו בכתב האישום.

תמצית העובדות וטענות הצדדים תאונת הדרכים ארעה ביום 26.05.2021 בין כלי רכב, מסוג אופנוע, מ"ר 792-58-401 שבעת התאונה היה בבעלות התובע ורכוב בידיו (להלן: "האופנוע") לבין כלי רכב, מסוג מונית, מ"ר 62-259-26 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע (להלן: "המונית") (ולהלן: "התאונה").

לטענת התובע, בזמן שרכב על אופנועו בנסיעה ישרה בנתיב הימיני, המונית יצאה מחניה במקביל למדרכה שמימין, חסמה את נתיב נסיעתו של האופנוע ופגעה באופנוע.

למעשה, המחלוקת, כפי שהוגדרה על יסוד כתבי טענות הצדדים, היא לעניין האחריות לקרות התאונה ולעניין הנזק.

למעשה, הפר הנתבע את הוראת תקנה 64(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 הקובעת: "(ב) נוהג רכב היוצא מחצרים, מדרך גישה לבית, מתחנת דלק, מתחנת שירות, ממקום חניה לכלי-רכב וכיוצא באלה או מכל מקום שאינו דרך, והוא עומד להכנס לדרך או לחצותה –

...

מדובר בטענה מתחמקת של הנתבע שאיני מקבל.

" בנסיבות אלו, של יציאה מחניה לדרך באופן פתאומי, סבורני כי לא היה באפשרותו של התובע למנוע את התאונה, יותר מכפי שפעל על מנת למנוע אותה.

לפיכך, הנתבע ישלם לתובע סך של 11,246 ₪ בתוספת אגרת בית המשפט בסך של 150 ₪ והוצאות משפט בסך של 1000 ₪, תוך 30 יום.

בתאונה היה מעורב רכב מסוג סקודה מס' רשוי 2239280 שבבעלותה של התובעת 2, אך נמצא בחזקתה של התובעת 1 שנהגה בו ביום התאונה, ורכב (מיניבוס) של הנתבע 2 מסוג יונדאי מס' רשוי 95-511-10 (להלן: "המיניבוס").

עוד נטען כי התובעת 1 יכלה לעבור מבלי לפגוע ברכבו על אף שחסם חלק מנתיב נסיעתה (פרוטוקול עמ' 3 ש' 3-7 וגם ש' 30-35).

(ב) נוהג רכב היוצא מחצרים, מדרך גישה לבית, מתחנת דלק, מתחנת שירות, ממקום חניה לכלי-רכב וכיוצא באלה או מכל מקום שאינו דרך, והוא עומד להכנס לדרך או לחצותה – .

על כן, אני קובעת כי הנתבע אחראי לתאונה.

...

לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי התאונה התרחשה בזמן שהנתבע 2 היה בנסיעה אחורנית תוך כדי יציאה מחניה ותוך השתלבות לנתיב נסיעתה של התובעת 1.

על כן, אני קובעת כי הנתבע אחראי לתאונה.

סוף דבר, הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעות סך 5,564 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אם לא, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.