חניית רכב נכה במקום אסור בניגוד לתמרור

העובדות הצריכות לעניין למערער נרשמו שלוש הודעות קנס לאחר שהעמיד את רכבו – הנושא תג נכה- בסמוך לרחוב תורה מציון 10, ירושלים, מקום שהחניה בו נאסרה והאיסור סומן בתמרור.

שלושת דו"חות החנייה נרשמו בגין חניה בנגוד להוראות תמרור 433 האוסר עצירה במקום וכן באופן שיש בו הפרעה לתנועה.

...

הוסיף המערער, כי אין בהפניית המשיבה להצעת החוק של סעיף 3א לחוק חניה לנכים (תיקון מס' 5) (הודעת תשלום קנס בשל חניה אסורה), התשע"ב- 2012 (ה"ח 105) בכדי ללמד שמדובר בליקוי טכני בלבד, שכן כפי שניתן לראות קיימים הבדלים ניכרים בין הצעת החוק לחוק שנתקבל בסופו של דבר, ובכללם, המילים "ועל גבי הודעת תשלום הקנס צוין כי הרכב צולם וכי הצילום יומצא לבעל הרכב". עוד טען המערער, כי ניסה לקבל את הצילומים מהעירייה, אך נאמר לו, שבסוג כזה של עבירה (חטא) אין חובה לאפשר עיון בחומר חקירה.

דיון לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובפסק הדין של הערכאה הראשונה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

סוף דבר הערעור נדחה.

פתח דבר לנאשם נרשמו שתי הודעות תשלום קנס לפי סעיף 229(א) לחסד"פ [נוסח משולב], התשמ"ב -1982 (להלן "הודעות קנס"): בתאריך 15/2/2018 בשעה 17:11, ברחוב בן יהודה מספר 118 בתל אביב, החנה הנאשם את רכבו במקום בו החניה אסורה עפ"י תמרור אין עצירה (להלן "כתב אישום ראשון").

עוד העיד הפקח כי הדו"ח נרשם בגין חניה בנגוד לתמרור בזמן שהרכב חסם נתיב נסיעה כאשר קיימת מדרכה רחבה ברחוב בן יהודה שמאפשרת חניית רכב נכים, וזאת בנוסף לחניון הנמצא במרחק של כ- 4-8 בתים (פרוטוקול דיון 6/11/2019, עמוד 7, שורה 23: עמוד8, שורה 5-6).

"בהתאם לאמות המידה שגובשו באשר לאופן הפעלתה של החזקה והדרכים לסתירתה, על מי שמבקש לסתור מוטל הנטל לטעון ולהוכיח כי במקרה הנידון החזקה נסתרת על ידי העובדות". אין מחלוקת כי לנאשם לא קמה הגנה מחוק חניה לנכים, כאשר מדובר בהפרעה לתנועה ברחוב המהוה ציר תנועה ראשי (פרוטוקול דיון 10/12/2020, עמוד 24, שורות 7, 12, 16-17, 22, 24) כאשר רכבו של הנאשם חנה בתחום תמרור האוסר העמדת/ החנית הרכב.

...

לאחר שהנאשם טען כי אין להשיב לאשמה, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ובחנתי את חומר הראיות שבתיק, מצאתי לקבל את טענת הנאשם כי המאשימה לא הוכיחה את נסיבות העבירה, אף לא ברמה של ראיות לכאורה, כך גם על פי הפקח בעדותו בביהמ"ש אשר אישר בדבריו את טענת הנאשם כי לא ערך את הסרטון.

בנסיבות התיק דנן, לא היה די בראיות המאשימה על מנת להרשיע את הנאשם במיוחס לו באישום זה ולפיכך אני קובעת כי הנאשם זכאי בדין.

אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום הראשון, בעבירה לפי סעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ''ד 1983 ומזכה את הנאשם בגין המיוחס לו בכתב האישום השני.

כנגד הנאשמת הוגשו שלושה כתבי אישום המייחסים לה עבירה החניית רכבה במקום אסור בנגוד לתמרור אין עצירה.

ככל שנוגע לטענת הנאשמת שלא יכלה להרשות לעצמה להחנות בחניון הסמוך , בשל מצבה הכלכלי אני מוצא שהפסיקה ב עפ"א (מחוזי ת"א) 2678-01-12 מדינת ישראל נ' חי דוד פליקס ספיר (נבו 16.02.2012)‏‏ קבעה שמדובר בשקול שאין להיתעלם ממנו : "טיעון כלכלי מהסוג שהעלה המשיב, הוא איננו טיעון שביהמ"ש חייב להיתעלם ממנו באופן גורף והוא אינו פסול מעקרו. אכן, לא בכל מקרה טיעון כלכלי שכזה יתקבל, אך אין לקבוע באופן גורף כי נכה המתקיים מקיצבה זעומה ונאלץ להמנע מכניסה לחניונים שעלותם גבוהה, חייב להכנס לאותם חניונים, כשנמצא מקום אפשרי חלופי לחניית רכבו באופן שאינו מפריע ממשית לתנועה ולא מסכן עוברי דרך" אני מקבל את עדות הנאשמת לענין גובה הכנסותיה.

...

אני סבור שיש להקפיד בה כאשר טענת הנאשם לפיה לא מצא מקום חנייה פנוי היא אינה סבירה.

אני סבור שכאשר בית המשפט בא לבחון את שאלת ההפרעה לתנועה עליו לתת את הדעת לו רק לרכבה של הנאשמת אלא לאפשרות שרכבים נוספים , נושאי תו נכה, יחנו באופן זה, ואולי אף יחנו בכיוון הנגדי לנאשמת.

( הרכב הלבן) אני סבור שמסקנתי המשפטית הייתה שונה אם מדובר היה ברחוב חד סטרי.

לפיכך אני מרשיע את הנאשמת בשלוש עבירות של חנייה בניגוד לתמרור לפי סעיף 6(א)(2) לחוק העזר לתל אביב יפו ( העמדת רכב וחנייתו) , התשמ"ד 1984.

הנאשם כפר במיוחס לו והעלה את הטענות הבאות: ראשית, התמרור שהוצב אינו תקין באשר הוא אוסר על חנייה או עצירת רכב במקום שאינו יוצר הפרעה לתנועה ולא בצומת או בקירבת צומת.

אין להבין מדברים אלה - ואין להבין מתוכן תמרור 439 הצמוד לתמרור 433 – כי במקום מותרת חנייה לצורך "פריקה וטעינה". בפרשת ההגנה ציין הנאשם כי חנה והלך לענייניו וחזר לאחר 10-20 דקות והבחין בדוח שנירשם לו. לטענתו, כיוון שהתביעה "אישרה" כי מותר לחנות במקום לצורך פריקה וטעינה כי אז היה הנאשם, כבעל רכב הנושא תג נכה, רשאי לחנות במקום.

לפיכך אני דוחה טענה זו. אכיפה בררנית- לדברי הנאשם היו במקום 2 כלי רכבו נושאי תג נכה, כמוהו, אך בנגוד אליו לכלי רכב אלה לא נרשמו דוחות.

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במסמכים מצאתי לקבוע כי המאשימה הוכיחה את אשמת הנאשם במידת ההוכחה הנדרשת.

לפיכך, אני קובע כי במועד הרלוונטי רכב הנאשם חנה בתחום התמרור וזאת בעת בה התמרור אוסר על חנייה (התמרור מתיר חנייה לכל סוגי כלי הרכב החל משעה 20.00 בעוד שלנאשם נרשם דוח בשעה 19.26).

גם דינה של טענה זו להידחות.

זאת בגין העובדה כי רכבה של המשיבה חנה במקום אסור, בנגוד לתמרור חניית נכה על פי מספר רשוי המיועד לחנית רכב ספציפי.

...

לו היה מקום שערכאת הערעור תחליף שיקול דעת הערכאה המבררת בשיקול דעתה, ולו נדרשתי לדין מלכתחילה בהליך, הייתי מגיעה למסקנה זהה.

שוכנעתי כפי שכבר תואר לעיל כי: בית משפט קמא במקרה דנן ביטל כתב אישום ולא דוח, ולכן אין כל רלוונטיות להפניה לסעיף 229 לחסד"פ. ב"כ המערערת בעצמה הודתה כי בהליך שהתקיים בבית משפט קמא כתב אישום ודוח הם היינו הך. אין באמור בסעיף 229 לחסד"פ כדי לייתר סמכות בית המשפט הדן בכתבי אישום המובאים בפניו להורות כי דין כתב האישום להתבטל, סמכות זו שמורה לבית המשפט ולא רק לתובע, והיא נובעת מהאמור באופן כללי בחסד"פ ומסמכות בית המשפט לנהל דיון מקדמי ולייעל הדיון.

לאור כל האמור בפסק דין זה, המזכירות תעביר העתק פסק הדין ללשכה המשפטית במשרד הביטחון, אגף השיקום, וללשכה המשפטית של ארגון נכי צה"ל. בכפוף לכך אינני עושה צו להוצאות, והכול מתוך אמונה כי המסקנות והבדיקות הנדרשות מההליך ומהאמור בפסק הדין, יוסקו ויבוצעו.