חניה ליד שער כברירת קנס

רקע כנגד המערער שהוא קבלן שביצע עבודות בבניין בתחום העיר בית שמש, הוגשו חמישה דוחות מסוג בררת קנס בגין השארת פסולת בשלושה מועדים שונים: 2.9.15, 6.9.15 ו- 8.9.15 בשתי כתובות, בסמוך למבנה מספר 1 ברחוב מנדלר אלברט ובסמוך למבנה מספר 53 ברחוב אריה לוין.

לא זו אף זו, מהתמונות שהוצגו לבית המשפט על ידי המערער עצמו, ניתן ללמוד כי מדובר בשביל המצוי בסמיכות למדרכה בשכונת מגורים, לחניה, לרחבה פתוחה המכוסה בדשא, מעבר שהוא פתוח ללא גדר או שער, אשר כלל הציבור יכול לעבור בו, בין אם לדירותיו של המערער ובין אם על מנת להכנס ולצאת מהרחבה המכוסה בדשא שהיא בבעלות משותפת של הדיירים.

...

טענות המשיבה המשיבה טענה כי יש לדחות את הערעור ולא ניתן להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בתיק בית משפט קמא ובחנתי את החלטתו, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שלא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט קמא ועל כן דין הערעור להידחות.

תכליתו של חוק העזר היא למנוע מפגע ציבורי – תברואתי בשטח שהציבור מתהלך בו, והמשיבה פעלה למימוש תכלית זו. מאחר שהשטח בו עסקינן עונה להגדרת "מקום ציבורי" ו"רחוב" כמשמעותו בחוק העזר, לא נפל כל פגם בקביעתו של בית משפט קמא לפיה הורשע המערער בעבירות אשר יוחסו לו. לאור כל האמור, אני דוחה את הערעור.

כתב האישום הוגש לבית המשפט בעקבות בקשת הנאשם להשפט בגין דו"ח בררת קנס מס' 004446811 בסך של 250 ₪ שניתן לו בעקבות החנייה כאמור (להלן: "הדו"ח").

לסיכום אמר הנאשם: "אני עשיתי את זה בתום לב כי חשבתי שמותר לחנות שם... אני בתום לב רואה תמרור חניה, לא שייך לרכב, עם פתח כניסה, ונכנסתי למקום הזה וראיתי הרבה מכוניות שם". בהתייחסותו לדברי הנאשם, טען ב"כ המאשימה כי "ברור שהמקום בו החנה הנאשם את הרכב איננו מיועד לשמש כמקום חניה". לשאלתי בדבר מטרת התמרור הנראה בצלום נ/1 השיב כי מדובר בתמרור המורה על כניסה למיתחם חניון הרכבת שנימצא בסמוך למקום.

בהתייחסותו אל שטח העפר שבתחומו החנה את רכבו, אמר הנאשם: "...ראיתי מיגרש עם שער כניסה עם הרבה מכוניות עומדות בפנים, שורה של מכוניות... למה שלא אכנס?". דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טענות הצדדים והעדויות ונדרשתי לתצלומים שהוצגו בפני, שוכנעתי כי הנאשם החנה את רכבו במקום שלא נועד לחניית כלי רכב ולו רק מעצם העובדה שמדובר בשטח שעל פניו אינו נראה כמגרש חניה והוא ממוקם מעבר למדרכה שאין בה קטע מונמך המאפשר את הכניסה למקום.

...

לסיכום אמר הנאשם: "אני עשיתי את זה בתום לב כי חשבתי שמותר לחנות שם... אני בתום לב רואה תמרור חניה, לא שייך לרכב, עם פתח כניסה, ונכנסתי למקום הזה וראיתי הרבה מכוניות שם". בהתייחסותו לדברי הנאשם, טען ב"כ המאשימה כי "ברור שהמקום בו החנה הנאשם את הרכב איננו מיועד לשמש כמקום חניה". לשאלתי בדבר מטרת התמרור הנראה בצילום נ/1 השיב כי מדובר בתמרור המורה על כניסה למתחם חניון הרכבת שנמצא בסמוך למקום.

תקנה 33(ב) לתקנות התעבורה אליה הפנה ב"כ המאשימה בטיעוניו, קובעת כי: "עובר דרך ישתמש בדרך או בקטע ממנה בהתאם לשימוש הרגיל והמתוכנן של הדרך לרבות השימוש והציות למתקני הדרך שהוצבו או סומנו, גם אם מתקנים אלה ניזוקו או נפרצו ואינם מונעים אותה שעה את המעבר והשימוש בדרך....". אכן, הן ב"כ המאשימה והן הפקח אישרו כי בגדר המקיפה את השטח הזה היה באותה עת פתח שנחסם לאחר מכן, ואולם אין בידי לקבוע כי מדובר היה בפתח "חוקי" ולא בכזה שנפתח ביוזמת אותם נהגים שהחליטו על דעת עצמם להפוך את שטח העפר הזה למגרש חניה מאולתר.

כל שאוכל להעיר בעניין זה הוא שהייתי מצפה מהגורם המוסמך ברשות המקומית לטפל בכך מיד לאחר שהדבר נעשה ולא רק בעקבות התרעמות הנאשם ו/או אחרים כמותו על הדו"ח שניתן לו ו/או להם, בעקבות כניסתם אל השטח והעמדת רכביהם בו. סוף דבר, מכיוון שהנאשם החנה את רכבו מעבר למדרכה ששוליה צבועים אדום – לבן, על שטח עפר שהוא מוגבה יחסית לכביש ובינות לעצים הנטועים בו – שטח שהדרך היחידה להגיע אליו היא בעליה על המדרכה וחצייתה בהעדר מקום מתאים או מונמך המיועד לכך, לא נותר לי אלא להרשיעו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

עם זאת ולאור נסיבות המקרה, החלטתי להקל עם הנאשם בגובה הקנס ולהעמידו על סך של 150 ₪.

רקע: נגד הנאשם הוגש ביום 13.3.19 כתב אישום (בררת קנס) המייחס לו עבירה לפי סעיף 6(ד)(18) לחוק העזר לבאר שבע (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א-1991 (להלן: "כתב האישום הראשון").

מעובדות כתב האישום הראשון עולה כי ביום 24.1.18 בשעה 10:12 או בסמוך לה, ברחוב דינה בעיר באר-שבע, החנה הנאשם את רכבו על מדרכה, הכל כמפורט בכתב האישום הראשון.

ברם, לא רק שנושא השער הופרך שכן אף בסירטון שהציג הנאשם ראה בית-המשפט כי השער עובד שהרי, בהמשך, כאשר נישאל השכן אם חונה במדרכה ואם קיבל בגין כך דוחות, אישר שקבל 3 דו"חות על סך 500 ₪, והוסיף בזו הלשון: "יצא לי המון פעמים (לחנות על מדרכה –ח.פ), ואם מישהו מתלונן אני יורד ומוציא את האוטו. קבלתי דו"ח גם מול הכניסה שלו." (עמוד 5 בפרוטוקול, שורות 31-32).

...

בשים לב לכך שמדובר ביום יחיד, ובשים לב לעובדה כי המאשימה אף הגיבה מעבר לאותם המקרים שצירף הנאשם בהודעתו, נחה דעתי כי היעדר פירוט אודות יום זה נעשה בחוסר תשומת לב וגם אם אצא מהנחה שבאותו תאריך הנאשם הוא היחיד שקיבל דו"ח במקום עדיין אין בכך הוכחה כי בעת מתן הדו"ח חנו במקום רכבים אחרים שלא כחוק.

משכך, נחה דעתי שבראייה סטטיסטית לאחור – לא נרשמו דוחות אך ורק לנאשם כדבריו ומדברים אלה, נראה שלא רק שהנאשם לא הוכיח ברמה הדרושה את טענת ההגנה מן הצדק, אלא קרה במקרה זה ההפך הגמור – המאשימה היא זו אשר הוכיחה לטעמי באופן פוזיטיבי ולא משתמע לשתי פנים, כי הפקחים מטעמה לא פעלו באכיפה בררנית פסולה בנוגע למתחם נשוא כתב האישום.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל הנני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בשני כתבי האישום.

להקים אתר להשלכת פסולת, בהתאם לחובת המשיבה בסעיף 7 לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון") ולחלופין, לפתוח את שערי אתר הפסולת שהיא מנהלת בהר הקפיצה לשימוש התושבים המעוניינים לסלק את הפסולת שלהם בעצמם.

לשאלת בית המשפט, מדוע לא פועלת הערייה לתעד את משליכי הפסולת, השיבה ב"כ המשיבה כי נעשית בערייה עבודה של תיקון הסנקציות הקבועות בחוקי העזר והחלפתם מברירת קנס לבררת משפט ובין היתר ניתנות התראות, מוגשים כתבי אישום וכן דו"חות נרשמים.

אכן בחלקו הדרומי של אותו מיתחם בו קיימים מקומות חנייה רבים ותצפית דרומה לחלקו הצפוני של עמק יזרעאל, לא ממוקמים פחי אשפה (ב"כ המשיבה טענה כי הפחים מצויים בחלק הצפוני שלה המיתחם), ומעבר לחומה התוחמת את התצפית ומגרש החניה, ישנה פסולת אשפה ברחבי חורשת היער המצויה דרומה ואשר גם לגביה קיימת מחלוקת באשר לאחריות לניקיונה.

בכתב תשובתה טענה המשיבה כי היא פועלת תחת דלות תקציבית ובמסגרת זו נאלצת לבצע סדר עדיפויות במסגרתו מתבצע תחילה ניקיון בתוך שכונות המגורים בעדיפות ראשונה (ואכן ביקורי במקום לימד כי רחוב הכניסה לשכונה ולמלון הסמוך אליה נקי לגמרי ולאורכו מוצבים פחי אשפה כימעט ליד כל ביניין) ורק בעדיפות שניה באמצעות יתרת התקציב היא פועלת ככל יכולתה להסרת מפגעי הניקיון באזורים הציבוריים.

...

סבורני כי בפרסומים הנ"ל יהיה כדי להגביר הן את המודעות לצורך בהימנעות מהשלכת הפסולת הנ"ל והן את ההרתעה מפני השלכתה.

לא מצאתי לקבל את הסעד המחייב את המשיבה להקים אתר פסולת משום ששוכנעתי שאתר כזה כבר קיים ויכול לקבל פסולת מן הסוג מושא העתירה.

סיכומו של דבר פעולות הניקיון עליהן הוריתי בסעיף 51 לעיל, תבוצענה לא עד יאוחר מיום 01/03/22.

עסקינן בעבירה של בררת-משפט, בגינה קיבל הנאשם הודעת תשלום קנס וזה הודיע, כי ברצונו להשפט על העבירה שיוחסה לו, ובהתאם לכך הוגש כתב האישום שבפניי.

עוד ציין העד, כי הנאשם החנה רכבו על המדרכה בסמוך לשער המיועד לכניסה למנחת המטוסים המשמש במקרה של אסון, והוסיף שהדו"ח לא ניתן בשל החניה ליד שער המנחת אלא בשל החניה על המדרכה בלבד.

...

דיון והכרעה לאחר שמיעת הראיות, הסיכומים ובחינת העדויות שהובאו בפניי, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה את העבירה המיוחסת לנאשם מעבר לספק סביר, ואלה נימוקי.

האמור בסעיף 72 לעיל מעוגן בסעיף 10 (א)(3) לחוק עזר עירוני הקובע שאסור להחנות רכב "על מדרכה, למעט במקום שהוסדר להעמדת רכב והחנייתו..." לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים וראיותיהם ומשאין מחלוקת, כי הנאשם החנה את רכבו במקום המתועד בתמונות ב-ת/1 ו- ת/2, ומשברור מראיה, כי עסקינן במדרכה, כהגדרתה בסעיף 1 לתקנות התעבורה, אני קובעת, כי הנאשם החנה רכבו על המדרכה בניגוד לחוק.

בנסיבות אלה אין בידי לקבל טענות הנאשם, כי המאשימה נדרשת להציב שלט האוסר על חניה על המדרכה.

לאור כל האמור לעיל, המאשימה הוכיחה את יסודות העבירה מעבר לספק סביר ועל כן אני מרשיעה את הנאשם במיוחס לו. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד תוך 45 יום מהיום.