בעיניין זה העיד הן הנתבע 2 והן עד התובע כי: "הוא עמד בחניה כפולה, הוא חתם אותו ופגע בו. היו 3-4 מוניות ויש מקום ל 3-4 מוניות, הוא עמד צמוד לאחת המוניות".
הנתבע 2, הן בעדותו והן בכתב הגנתו, אישר כי עקף את רכב התובע על מנת לעצור בצד הדרך לאסוף את פועליו: "היה נהג מונית, הוא עמד צמוד אליו, ואני עקפתי אותו לחלוטין לאסוף עובדים שאני עובד איתם..."
בטרם החל הנתבע לעקוף את רכבו של התובע היה עליו לבחון האם הדרך פנויה במרחק אשר מאפשר לו להשלים את העקיפה מבלי להפריע ולסכן את יתר משתמשי הדרך.
בהתאם תקנה 47 (ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961:
"נוהג רכב לא יעקוף רכב, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא".
לא היתה מחלוקת כי העקיפה אותה ביצעה הנתבע 2, נעשתה לשם עצירה בצד הדרך לאיסוף אנשים, מקום העצירה המתוכנן היה בסמיכות לרמזור ושפת המדרכה בו היתה צבועה אדום – לבן.
משכך, הנתבע ביצע עקיפה על מנת לעצור לעלות נוסעים לרכבו, במקום שאינו מיועד לכך, מסוכן, מפריע לתנועה ואסור על פי חוק.
...
אני קובעת כממצא עובדתי כי בעת קרות התאונה רכבו של התובע היה במצב עמידה ולא בנסיעה.
משכך גרסתו של העד לאופן קרות התאונה מקובלת עלי והנה מספק את התיאור הנכון לאופן קרות התאונה ותוצאותיה וממילא משתלבת עם שורת ההיגיון והשכל הישר בנסיבות המקרה.
"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד... התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה שאילו הובאה הראיה או הושמע העד... היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב."
ראה כב' השופט י. קדמי בספרו "על הראיות– הדין בראי הפסיקה" (דיונון, חלק ב') 917.
לאור האמור, אני קובעת כי האחריות לקרות התאונה מוטל על כתפי הנתבעים בשיעור של 80% ועל כתפי התובע ובשיעור של 20%- בגדר רשלנות תורמת.
