בהכרעת הדין הורשע המערער בחמש עבירות של החניית רכב, ברחוב רבי עקיבא בירושלים (להלן: "הרחוב"), מול בית הספר "הניסוי", באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה, בנגוד לסעיף 5(ה)(1) לחוק העזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1961 (להלן: "חוק העזר").
הליכים קודמים בעיניינו של המערער
נגד המערער הוגשו שבעה כתבי אישום, שנידונו במאוחד בפני מותב אחר, שייחסו לו ביצוע שש עבירות של חניה באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה, וזאת לפי סעיף 5(ה)(1) לחוק עזר, וכן עבירה של חניה במקום שהחניה בו נאסרה והאיסור מסומן על ידי תמרור, לפי סעיף 5(א) לחוק העזר.
זאת מאחר שתמרור 437, הממוקם בהמשך הרחוב, ביטל את תחולתו.
לעניין העונש, טען המערער כי שגה בית משפט קמא כאשר דחה את טענתו בדבר השתת הקנסות מעבר לסכומים הקבועים על גבם, ולמעשה החמיר את עונשו; לא היתה כל היתחשבות במעשיו שלאחר הכרעת הדין, שכן הפסיק להחנות במקום האמור; לא היתה כל היתחשבות מזיכויו בשלושה עשר כתבי אישום, מתוך שמונה עשר שהוגשו, בשל מחדליי המשיבה; שגה בית משפט קמא בכך שהביא בחשבון שיקוליו את התמשכות התיק וסרבולו על ידי המערער, שעה שלא אלה הם פני הדברים.
...
לפיכך, יש לדחות את הערעור על כל אגפיו.
בנוסף, מקובלת עליי קביעת בית משפט קמא לפיה חוות דעת המומחה שביקש המערער להציג אינה תואמת את הוראות סעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 מאחר שהיא עוסקת בשאלה עובדתית שעל בית המשפט בלבד להכריע בה, שעה שעל חוות דעת המומחה לעסוק בשאלות שבמחקר, באומנות או בידיעה מקצועית.
לאור האמור, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.
