חניה אסורה במקום מסומן בתמרור

האישום וגדר המחלוקת לנאשמת מיוחסת עבירה של חניה במקום אשר נאסר לחניה והאיסור סומן בתמרור, לפי סעיף 4 (א) לחוק עזר לבית שמש (העמדת רכב וחנייתו), תשס"ג-2002 (להלן: "חוק העזר").

...

יוצא אפוא, שהנאשמת חנתה מול אבן שפה בצבע לבן כאשר מצדו הימני של רכבה היתה אבן שפה נוספת בצבע לבן.

סיכומו של דבר: אני קובעת שהמאשימה ללא הוכיחה את אשמת הנאשמת מעבר לספק סביר, כי קיימת אי בהירות בנוגע לתמרור וכי ספק זה צריך לפעול לטובת הנאשמת.

לפיכך, אני מורה על זיכוי נאשמת מחמת הספק.

במסגרת תיק 59942-01-20, ערעור על הכרעת דין שניתנה במסגרת תיק ח"נ 50953-07-16 על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב- יפו (כב' השופטת א' הרנוף) ביום 15.12.19, לאחר דיון הוכחות, על פיה הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד- 1983 בגין העמדת רכב במקום המסומן בתמרור אין עצירה ברחוב אבן גבירול ליד בית מס' 72 (דו"ח המסתיים בספרות 687).

כמו כן, לנוכח מימצאי עובדה שמצא בית משפט קמא לקבוע על פי הראיות שלפניו ועל פי בחינתו וקביעתו כמותב דיוני המתרשם מן הראיות הבאות לפניו וקובע ממצאים על פי אלה, אני סבור כי קביעתו של בית משפט קמא כי המערער העמיד את רכבו במקום אסור בחניה ובאופן המפריע באורח ממשי לתנועה מבוססת ומוצדקת ואין מקום להתערב בממצאיו של בית משפט קמא.

...

באשר לטענת המערער כי אילו היה מואשם בעבירה של חניה אסורה ברחוב בן יהודה 254, הרי שלאור העובדה כי רכבו נושא תג נכה, ומשהרכב לא גרם להפרעה ממשית לתנועה, זכאי הוא להגנת חוק חניה לנכים, תשנ"ד-1993 (להלן: "חוק חניה לנכים"), קבע בית משפט קמא כי לאחר שצפה בסרטון המתעד את העבירה הגיע למסקנה כי האופן בו העמיד המערער את רכבו היווה הפרעה ממשית לתנועה באופן שאינו מקיים את התנאי הקבוע בסעיף 2(4) לחוק חניה לנכים.

משום כך, אני סבור כי במקרה זה, ראוי לחייב המערער בהוצאות משפט.

סוף דבר הוא שאני דוחה את שלושת הערעורים.

אני מחייב את המערער בתשלום הוצאות משפט לאוצר המדינה בסך של 2,000 ₪.

האישום וגדר המחלוקת לנאשם מיוחסת עבירה של חניה במקום אשר נאסר לחניה והאיסור סומן בתמרור לפי סעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשכ"א-1960 בשילוב עם תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

...

לפיכך, אני מורה על זיכוי הנאשם.

נפסק, כי לעניין העילה הראשונה, המבחן שנקבע לקיומו של היסוד להאשמה הוא מבחן "התובע הסביר" ו"הסיכוי הסביר להרשעה": "המבחן הנדרש לקיומה של העילה הראשונה שמכוחה ניתן 'להפעיל' את סעיף 80 לחוק העונשין (דהיינו שמי שזוכה – לא היה יסוד לאשמתו), הוא מבחן 'התובע הסביר' ו'הסיכוי הסביר להרשעה'. בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום... הנה כי כן, על מנת להיכנס לקטגוריה של העילה הראשונה המצדיקה פיצוי והחזר הוצאות, יש צורך להוכיח כי כתב האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהו, או שהיסוד להאשמה היה רעוע ביותר (השוו: עניין דבש, בעמ' 106, עניין בן ברוך, שם). מדובר איפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית ובולטת... מטבע הדברים התממשות עילה זו צפוי להיות נדיר (לפחות יש לקוות שאכן זה הוא המצב)." (עניין בוגנים, בפסקה 18 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר; ראו גם עניין קקון, בפסקה 11).

מדובר בשאלה פרשנית, הכרוכה בהפעלת שיקול דעת של בית המשפט, ועל כן העובדה כי הנאשם זוכה אינה מובילה למסקנה כי לא היה יסוד לאשמה.

הנאשם ביקש להשפט בגין דו"ח חניה, אשר על פיו העמיד את רכבו במקום המסומן בתמרור אין עצירה ברחוב בן יהודה ליד 248, מעשה המגבש עבירה לפי סעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983.

הטענה הראשונה הנה כי הוא קיבל דו"ח על חניה אסורה ברחוב בן יהודה 248, ומשהתברר שלא חנה במקום המצויין בכתב האישום, יש לבטל את הדו"ח/לזכותו.

...

עדותו של הפקח היתה בהירה, עקבית ואמינה, ואני דוחה את טענת הנאשם כי הדו"ח ת/1 "מפוברק". טענות הנאשם לענין חוסר זהות/התאמה כביכול בין הדו"ח (ת/1) לבין הודעת תשלום הקנס (נ/1) נטענו ע"י הנאשם במסגרת טענותיו המקדמיות, וכאמור הוכרעו.

לאחר ששמעתי את העדים, צפיתי בסרטונים ובחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין טענות ההגנה שהעלה הנאשם להדחות.

טענת הנאשם כי לא היווה הפרעה ממשית לתנועה - לאחר שצפיתי בסרטון המתעד את העבירה, הגעתי למסקנה כי האופן בו העמיד הנאשם את רכבו היווה הפרעה ממשית לתנועה, ולפיכך לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 2(4) לחוק חניה לנכים, תשנ"ד-1993 (לעיל ולהלן: "חוק חניה לנכים").

על יסוד האמור לעיל, משהוכח שהנאשם העמיד את רכבו בניגוד לתמרור "אין עצירה" באופן שאינו חוסה תחת הגנת חוק חניה לנכים, אני מרשיעה אותו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

<#3#> הכרעת דין העובדות הצריכות לעניין: ביום 6.9.11 הוגש כתב אישום בו הואשם הנאשם בעבירה על סעיף 5(א) לחוק העזר לעכו (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א – 1990, לפי העובדות כדלקמן: "בתאריך 25/11/2010 בשעה 11:10 בעכו, ברח' דוד נוי ליד בית מס 54, הנאשם החנה את הרכב הנ"ל במקום שהחניה נאסרה ע"י ראש הערייה לפי סעיף 2 לחוק העזר והאיסור סומן בתמרור, מעבר לזמן הדרוש להעלאת נוסעים והורדתם או לטעינה או פריקה מיידית ובלתי פוסקת". בדיון שהתקיים ביום 29.4.12, כפר הנאשם בעובדות כתב האישום.

...

הכרעה: שמעתי טיעוני הצדדים לפני, עיינתי במוצגים שהוצגו ולמדתי היטב עדויות העדים ולאור כל אלו אני קובעת כי המאשימה עמדה בנטל ההוכחה הנדרש, ומכאן אני מרשיעה הנאשם באישומים הנטענים נגדו בכתב האישום, ואפרט: גרסת עד המאשימה, מר אלי הזה, אשר שימש בזמנים הרלוונטיים כפקח בעירייה, אמינה בעיניי.

לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בדו"ח ואני מקבלת את שנכתב בו במלואו.

אשר על כן ולנוכח כל האמור לעיל, הנני קובעת כי עלה בידי המאשימה להוכיח את העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום מעבר לכל ספק סביר והנני מרשיעה אותו בעבירה המצוינת בכתב האישום.