חלוקת תחרות במצבי פירוק חברות

שנית, הצורך להגן על כרית הביטחון בחברה שנועדה להבטיח פירעון חובות התאגיד לנושים בא לידי ביטוי גם בכללים הנוגעים לשמירת ההון, ובדינים הנוגעים ל"חלוקה" מותרת ואסורה כמשמעותה בחוק החברות, הקובעים מתי, באלו מצבים, ובאלו דרכים מותר להפחית את הון החברה באופן שלא יפגע ביכולתה לפרוע את חובותיה (ראו פרק שני: שמירת ההון וחלוקה, סעיפים 301 עד 313 לחוק החברות).

בנסיבות אלה, במצב של תחרות בין זכותם של הנושים החיצוניים להפרע את חובם שלהם מהחברה, לבין מעמדם של בעלי המניות, שלא השקיעו דבר בנכסי החברה, להפרע את "חובם" שלהם מהחברה, גובר בבירור מעמדם של הראשונים.

ביום 31.12.99 חבה החברה להתארגנות העמק 3.119 מיליון ש"ח, ואילו לנושים חצוניים היא חבה 2.614 מיליון ש"ח. ביום 13.8.00, הוא יום הגשת בקשת הפרוק, עמד חוב החברה להתארגנות העמק על 68,536 ש"ח, ולנושים חצוניים על 6.901 מיליון ש"ח. העדפה כזו בפירעון חובות החברה תרמה אף היא למסקנת בית המשפט כי אין צדק בהעמדת הנושים החיצוניים ובעלי המניות בדרגת פירעון שווה בחלוקת כספי החברה שנותרו בקופת הפרוק.

...

ניתן היה לבסס מסקנה זו על הנתונים לפיהם לא היתה במבנה ההון העצמי של החברה כל כרית בטחון שהיא להבטחת פרעון חובות החברה לנושים, וכי הרווחים שנצמחו לחברה בשנה הראשונה הועברו בחלקם לידי בעלי המניות במזומן, ובחלקם יוחסו להם כהלוואות בעלים.

כל אלה עשויים לחזק את המסקנה לפיה ניהולה של החברה במימון דק היווה ניהול עיסקי לא ראוי, תוך לקיחת סיכונים בלתי אחראיים של החברה ובעלי מניותיה כלפי ציבור הנושים.

במישור התוצאה אני מצטרפת, אם כן, לעמדתו ומסקנתו של השופט רובינשטיין כי דין הערעורים להידחות חלקית, כפי שפירט.

שנית, הצורך להגן על כרית הביטחון בחברה שנועדה להבטיח פירעון חובות התאגיד לנושים בא לידי ביטוי גם בכללים הנוגעים לשמירת ההון, ובדינים הנוגעים ל"חלוקה" מותרת ואסורה כמשמעותה בחוק החברות, הקובעים מתי, באלו מצבים, ובאלו דרכים מותר להפחית את הון החברה באופן שלא יפגע ביכולתה לפרוע את חובותיה (ראו פרק שני: שמירת ההון וחלוקה, סעיפים 301 עד 313 לחוק החברות).

בנסיבות אלה, במצב של תחרות בין זכותם של הנושים החיצוניים להפרע את חובם שלהם מהחברה, לבין מעמדם של בעלי המניות, שלא השקיעו דבר בנכסי החברה, להפרע את "חובם" שלהם מהחברה, גובר בבירור מעמדם של הראשונים.

ביום 31.12.99 חבה החברה להתארגנות העמק 3.119 מיליון ש"ח, ואילו לנושים חצוניים היא חבה 2.614 מיליון ש"ח. ביום 13.8.00, הוא יום הגשת בקשת הפרוק, עמד חוב החברה להתארגנות העמק על 68,536 ש"ח, ולנושים חצוניים על 6.901 מיליון ש"ח. העדפה כזו בפירעון חובות החברה תרמה אף היא למסקנת בית המשפט כי אין צדק בהעמדת הנושים החיצוניים ובעלי המניות בדרגת פירעון שווה בחלוקת כספי החברה שנותרו בקופת הפרוק.

...

ניתן היה לבסס מסקנה זו על הנתונים לפיהם לא היתה במבנה ההון העצמי של החברה כל כרית בטחון שהיא להבטחת פרעון חובות החברה לנושים, וכי הרווחים שנצמחו לחברה בשנה הראשונה הועברו בחלקם לידי בעלי המניות במזומן, ובחלקם יוחסו להם כהלוואות בעלים.

כל אלה עשויים לחזק את המסקנה לפיה ניהולה של החברה במימון דק היווה ניהול עיסקי לא ראוי, תוך לקיחת סיכונים בלתי אחראיים של החברה ובעלי מניותיה כלפי ציבור הנושים.

במישור התוצאה אני מצטרפת, אם כן, לעמדתו ומסקנתו של השופט רובינשטיין כי דין הערעורים להידחות חלקית, כפי שפירט.

האיזון שביצע בית המשפט קמא הנו איזון ראוי והולם בין זכות הגישה של המערערת לערכאות ובין מצב קופת הפרוק והפגיעה בנושים האחרים של החברה.

הסעיף מבטיח כי ההכרעה בזכויות הנושים וחלוקת הכספים ביניהם לא תיתקל במכשולים בדמות ריבוי הליכים והתדיינויות, ואף חוסר יעילות בחלוקת המשאבים (ראו לעניין זה צ' כהן עמ' 365-366 וגם ע"א 505/62 שותפות אחים מאיר חיפה נ' מפרק חברת אשראי לעם (בפרוק), פ"ד יז 833, 839; ע"א 400/88 א' סוקול ואח' נ' כלנית ניהול ואחזקה בע"מ (בפרוק) ואח', פ"ד מה(2) 866, 869-870).

פעולה כזו היה בה כדי לעדכן את הנושים בזמן אמת ולהעמידם מוקדם ככל שניתן על האפשרות שיצטרף "שחקן חדש" בתחרות על כספי קופת הפרוק.

...

יוצא אפוא, כי על הנושה הנזיקי, שתביעתו איננה בת הוכחה בפירוק, לבקש מבית המשפט לפתוח בהליכים או להמשיך בהם, כאשר מבנה ההליך תואם את התוצאה של מתן רשות, בכפוף לנסיבות המקרה הקונקרטי.

סוף דבר, הייתי מציע לדחות את הערעור.

כמובן, ייתכנו מצבים של תחרות אמיתית בין אלה ששלטו בחברה עד להליך חידלות הפרעון לבין הנושים.

ודוקו, אין כוונתי לומר כי לעולם אין מקום להזקק לטענות בעלי מניות בחברה חדלת פרעון נגד אישורו של הסדר נושים, הגם שבעקבותיו הם עתידים "לצאת מהתמונה" כבעלי מניות בה. כך הוא, למשל, כאשר מחומר הראיות עולה כי קיים סיכוי סביר שאימוץ של הסדר מוצע יביא לכך שיוותרו סכומי כסף בקופת הפרוק לטובת בעלי המניות, לאחר חלוקת נכסיה לנושים שמעמדם קודם בסדר הנשייה.

...

דין הטענה להידחות.

גם דין טענה זו להידחות.

סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור בע"א 1246/12 ולהיעתר לבקשת נמי נאמנויות למחוק את בקשת רשות הערעור שהגישה ברע"א 8417/11.

הגדרת סד זמנים להגשת תביעות חוב ועיכובם של ההליכים התלויים ועומדים נגד החברה תורמים להגברת היעילות הכלכלית של הליך הפרוק ולהגברת הוודאות של הצדדים המעורבים בו. שכן, הם מאפשרים קבלת תמונת מצב מלאה ואמיתית בדבר מצבה של החברה שבפרוק, ובכלל זאת לגבי מסת נכסיה העומדים לחלוקה, מצבת חובותיה, זכויות התביעה הקיימות לה ונגדה, זהות נושיה ועוד; וכפועל יוצא מכך מסייעים לנושים לכלכל את צעדיהם בהתאם (רע"א 9802/08 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה עירית ירושלים נ' א.ר מלונות רותם (1994) בע"מ (בפרוק), פס' 13 (21.8.2012) (להלן: "עניין א.ר מלונות רותם"); ע"א 2280/08 ניצן ענבר ניהול פרוייקטים (1992) בע"מ נ' חירם גת חברה להנדסה ובנין בע"מ, פס' 6-5 (4.1.2011) (להלן: "עניין ניצן ענבר")).

רכוז כלל הנושים תחת קורת גג קולקטיבית אחת, אף מונע את התחרות השרירותית בין הנושים, את ביזבוז המשאבים עקב ניהול הליכים מקבילים ומבטיח השאת ערך לקופת הפרוק וחלוקת משאבי החברה באופן שוויוני, יעיל וצודק (רע"א 6272/15 טולצ'נסקי נ' עו"ד ירון כהנא – מנהל מיוחד של החברה, פס' 12 (27.10.2015)).

...

בית המשפט קמא נעתר לבקשה, בקובעו כי "ההצעה שעל הפרק מבטיחה תשלום של מאה אחוז מן החובות לנושים, שהיא תוצאה רצויה ביותר הן מבחינת הנושים והן מבחינת החברה, אשר תוכל להשתחרר מהליך הפירוק". כמו כן נקבע, כי יש לעכב את ההכרעה בתביעות החוב שהגישו החוכרים והמבקש 2, "לאור האפשרות העתידית של ביצוע עבודות הפיתוח בפועל, דבר שייתר תשלום לאותם תובעים"; וכי על המפרקים לקבל הצעות מחיר לביצוע עבודות הפיתוח (להלן: "ההחלטה מיום 3.12.2019").

בנסיבות אלו, נדמה כי ניסיונם של המבקשים לעתור כעת בבקשה לנקיטת הליך נפרד – לאחר ש"נפל דבר", כלשון בית משפט קמא, ולאחר שנתברר כי תוצאתו של הליך הפירוק אינה לרוחם – עולה כדי חוסר תום לב בניהול הליכים משפטיים ועל כן ראוי להידחות מטעם זה בלבד.

לעניין זה רק אציין כי לא שוכנעתי כי יש בסיס לטענות שהועלו על-ידם ולא מצאתי כי מתקיים חשש ממשי לכך (וראו לעניין זה, עניין שוב, בפסקה 7).

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.