חלוקת פיצוי נזיקי בין נושה מובטח לנושה רגיל

בהקשר של שויון בין הנושים; טוענת קרסו, כי עד היום לא הכריעו המפרקים בכל תביעות החוב, דבר אשר יוצר גישה אקראית וחוסר שויון; (ג) לבסוף טוענת קרסו, כי לא היה מקום לעשות שימוש בסמכות להפחתת הפצוי המוסכם, סמכות שיש לעשות בה שימוש מתון וזהיר, ומכל מקום סכום הפצוי כשלעצמו אינו יכול להוות נימוק להפחתתו, ודאי לא לאיפוסו.

כיצד משפיעה העובדה שההסכם קובע שני סוגים של פיצוי מוסכם (תמורה מובטחת לפי סעיף 2.4 לנספח התימחור ופצוי מוסכם לפי סעיף 10 לנספח התימחור), על השאלה אם התמורה המובטחת עומדת ביחס סביר לנזק המסתבר שאותו צפו הצדדים במועד כריתת ההסכם כתוצאה מההפרה? גם כאן, העובדה שהצדדים התייחסו במפורש לשני סוגים של פיצוי מוסכם – אחד בסכום ידוע מראש ואחד בסכום משתנה בהתאם למידת ההפרה – מלמדת כי הצדדים לא התכוונו כי האחד יוציא את השני.

העדפת נושה קיימת כאשר הנושה מקבל עדיפות לעומת המצב בו היה צריך להיות לפי סדר הנשייה הרגיל, ומשמעות הדבר היא העמדתו של הנושה המועדף במצב טוב יותר על חשבון הנושים האחרים (עניין עמרן, עמ' 741).

עוד נגזר מעקרון השויון כי על הנושים נאסר לנקוט הליכי גבייה פרטניים, ומלאכת גביית החובות וחלוקתם בין הנושים נעשית באופן מרוכז על ידי בעל התפקיד, בפקוח בית המשפט, תוך מניעת חלוקה לפי שיטות של "כל הקודם זוכה" או כל המקורב לגוף הקורס יזכה [צפורה כהן, עמ' 18; ורדה אלשיך, גדעון אורבך הקפאת הליכים - הלכה למעשה 283 (מהדורה שנייה, 2010) (להלן: אלשיך ואורבך); ע"א 10650/08 אלישיוב נ' כונס הנכסים הרישמי, פסקה 81 (14.11.2010); ע"א 4269/11 עו"ד יהודה ברמי נ' רו"ח עופר אלקלעי, מפרקה של חב' אקסלרוד יאיר חומרי ביניין בע"מ, פסקה 16 (19.6.2013)].

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ו' אלשיך) עמד על מהותו של פיצוי מוסכם, שלא נועד ל"ענישה" של המפר אלא "קביעת חזקה שאינה ניתנת לסתירה (בכפוף לסמכות בית המשפט בסעיף 15 לחוק החוזים), כי ניזקה של הפרה פלונית של החוזה הנו כקבוע באותה תניה, בלא להוסיף או לגרוע. בכך משמשת הפעלת התניה תחליף למנגנון הארכני והמסורבל של תביעה נזיקית, במסגרתה היה על הנפגע לטעון ולהוכיח את אותם נזקים עצמם" (שם, פסקה 47).

...

עם זאת, ובניגוד לחברי, אני סבור כי אין מקום לפסיקת שני פיצויים מוסכמים.

מטעם זה, אני סבור כי יש מקום לפסיקת פיצוי מוסכם אחד, הגבוה מבין שתי התניות, ובנקודה זו אני מצטרף לפרשנותו של חברי את סעיף 2.4 לנספח התמחור, ככזה המתייחס לתקופת ההסכם בפועל, להבדיל מתקופת ההסכם המלאה.

העובדה שמבחינה עובדתית מצא בית המשפט המחוזי כי התמורה שנקבעה במסגרת סעיף 2.4 נוספה לנספח התמורה במקביל להפחתת סכום הפיצוי המוסכם שנקבע במסגרת סעיף 10, גם היא תומכת בכך שאומד דעתם של הצדדים היה לאפשר תשלום "כפול", הן של הפיצוי שהוגדר במסגרת סעיף 2.4, והן של הפיצוי המוסכם לפי סעיף 10 שאף הופחת בהתאמה.

לפיכך, גם אם לא תיתקבל טענתו העיקרית לפיה אין להגביל נושה מובטח בריבית לפי החוק עד למועד צו הכנוס, הרי שבנסיבות בהן החובות המובטחים של המערער מובטחים בנכסים שאינם חלק ממסת הנכסים של החייב, אין מניעה לשערכם בריבית הסכמית עד למועד מתן צו הכנוס, וממילא לא יהא בכך כדי לפגוע בעיקרון השויון בין הנושים.

לגופו של עניין נטען כי אין ממש בטענות החייב לפיהן המערער אינו נושה מובטח, כמו גם בטענותיו לפיהן יש להחיל על תביעת החוב שלו ריבית בהתאם לקבוע בס' 134 לפקודה, כי יש מקום להבחנה בין ריבית הסכמית רגילה לבין "ריבית פיגורים" או כי נידרש כי הוא יוותר על הבטוחה.

איני מוצאת לקבל טענה זו. ברע"א 4644/92 נובל נ' כונס הנכסים הרישמי, פ"ד מז(4) 866, מבהיר כב' בית המשפט העליון כי לעניין חלוקת דיבידנד לפי ס' 134(א) לפקודה, לא קיימת הבחנה בין ריבית הסכמית רגילה לבין ריבית פיגורים: "... המחוקק אינו מבחין לעניין זה בין "ריבית הסכמית" לבין "ריבית נזיקית", כהגדרת המערערים, והדברים מובנים.

" ובהמשך: " ... לצורך העניין שלפנינו אין, כאמור, אחיזה בלשון החוק להבחנה בין השניים...". יש ללמוד גזירה שווה מן הכללים החלים בעת החלת הסעיף לבין אלה החלים כאשר הוא אינו חל. יתרה מכך, בית המשפט עצמו מבהיר בפסק דינו בעיניין קוגן, תוך שימוש בביטוי "כלומר...", כי משמעות המונח ריבית הסכמית רגילה הנה ריבית הכפופה לחריגים כמו הפרת תום הלב עקב שהוי בלתי סביר במימוש הבטוחה או עקב יישום ההלכה לגבי הפחתת פיצוי מוסכם.

...

לטענת החייב, מקום בו הבנק , כנושה מובטח, לא הצהיר בפני בית המשפט על שווי הבטוחה שבידו, במכוון, דין תביעת החוב שהוגשה על ידו להידחות.

סוף דבר טענות הבנק באשר לאופן חישוב הריבית והיקפה מתקבלות, וטענות החייב ביחס לכך נדחות.

יתר טענותיו של החייב באשר להכרעתו של המנהל המיוחד לתביעת החוב, נדחות.

המזכירות תתבקש להמציא העתק החלטתי זו לצדדים ניתנה היום, ט"ז אדר תשפ"א, 28 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.

המבקש מוסיף וטוען כי אין ליצור איבחנה בין מעמד נושים אובליגאטוריים לבין נושים נזיקיים שכן לשיטתו, הן הנושים האובליגטוריים והן הנושים הנזיקיים מבססים את תביעתם על מקור חיוב אחד שהוא אגרת החוב וזיקתם אליו.

הכנ"ר מוסיף ומדגיש כי יש לפרש את הסכם השיעבוד בצורה מצמצת נוכח חידלות פרעונה של החברה ולכן מקום בו העילות המנויות בבקשת האישור בתביעה הייצוגית לא נכללו במפורש תחת הסכם השיעבוד, הרי שאין לבצע פירוש מרחיב ולהכליל עילות אלו תחת הסכם זה. לאור האמור, סבור הכנ"ר כי הנשייה הצפויה להתגבש מתוצאות התביעה הייצוגית של קבוצת פכטהולד הנה נשייה במעמד רגיל ולא מובטחת.

בפתח הדברים אציין שאין חולק שככל שהופרו התחייבות החברה לרבות בדרך של דווחים מטעים ומצגי שוא, מקים הדבר עילה בידי המחזיקים לקבל פיצויים וזאת מבלי שיהיה בכך כדי להביע עמדה לגוף הטענות בהקשר זה. לצורך ההכרעה במחלוקת שלפני נידרשת בחינה של מסכת ההסכמים ולכוונת הצדדים כמות שמשתמעת מאלה, ודוק, הכרה במעמדו של נושה כנושה מובטח מוסדרת במסמכי השיעבוד (ראה פרק ח': איגרות חוב ושעבודים סעיפים 164 ואילך לפקודת החברות.

לאור מסקנתי זו, אין מקום להעתר לבקשה לייחד כספים לחברי הקבוצה מהכספים שמיועדים לחלוקה לנושי החברה על ידי בעל התפקיד לנושים המובטחים.

...

סבורני שאין מקום שבמסגרת ההכרעה בבקשה זו שאדרש למחלוקת בעניין הצורך בהגשת תביעת חוב על ידי המבקש וחברי הקבוצה.

סוף דבר ממכלול הטעמים האמורים לעיל, הגעתי לידי מסקנה שדין בקשתו של מר טוביה פכטהולד וחברי הקבוצה שאותה הוא מבקש לייצג במסגרת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה נגד החברה, להכיר באלה כנושים מובטחים, להידחות.

לאור מסקנתי זו, אין מקום להיעתר לבקשה לייחד כספים לחברי הקבוצה מהכספים שמיועדים לחלוקה לנושי החברה על ידי בעל התפקיד לנושים המובטחים.

בית המשפט המחוזי בב"ש, מפי כב' השופט אקסלרד, קבע, כי אמנם פס"ד ידידיה שריר וקיים בהיותו פס"ד של בית המשפט העליון שלא שונה, אך יחד עם זאת, קבע כי הכלל הוא שיש להעמיד את כל פוטנציאל הפרעון של החייב לזכות נושיו, וביחד עם הכלל הנזיקי שלפיו יש להעמיד את החייב במצב בו היה אלולא הפגיעה, הרי שהעובדה שהחייב קיבל פיצוי המפצה גם אובדן כושר ההישתכרות, מחייב היתחשבות בכך בקביעת התשלום החודשי.

זכותו של תמרי (בפש"ר) כלפי החייבת הנאמן לנכסי תמרי, שהוא כאמור גם הנאמן לנכסי החייבת, טוען שיש להותיר בקופת הכנוס סך של 450,000 ₪ מתוך סכום הפיצויים ולא להעבירם לידי החייבת עד שיוכרע גורל הסכום וזאת בהסתמך על מעמדו של תמרי כנושה מובטח (ראו סעיף 20 לטיעוניו בעמ' 16 לפרוטוקול מיום 30.6.16).

טענות החייבת לטענתה מדובר בנושה שמעמדו לכל היותר כנושה בדין רגיל ואין להשוות בין זכאות לכספי פנסיה, כפי שהדבר בהחלטת רוזנרוט, אשר שייכים לשני בני הזוג ומתאזנים במסגרת גירושין לכספי פיצויים בגין ניזקי גוף.

עוד נוסיף כי על פי הפסיקה יש לפרש באופן מצומצם המחאות שכאלה על מנת שלא לפגוע במסה העומדת לחלוקה בין הנושים, כך שתחולק באופן שוויוני (ראו ע"א 5578/93 ראובן נדב נ' סרגובי, פ"ד מט(2) 459).

...

נזכיר כי ככל שמדובר היה בהמחאה בנסיבות שבהן היא נערכה, כלומר כשהחייבת כבר במצב כלכלי קשה מזה שנים (מאז התאונה) הרי שניתן לראות בכך "העדפה פסולה", אשר הנאמן לנכסי החייבת רשאי להתנגד לה. לכל האמור לעיל יש להוסיף כי הסכם הגירושין בוטל בפסק דין ביום 26.1.15 וזאת בעקבות פטירת בתם של החייבת ותמרי, אשר לטענתם, לפני מותה ביקשה מהם לשוב ולחיות יחד במשק בית משותף.

לפיכך, אני קובעת בעניין זה, כי תמרי הוא נושה רגיל ואין לו כל זכות יתרה מכוח המחאה בכספי הפיצויים.

סוף דבר אני קובעת כי כל סכום כספי הפיצויים שנפסקו לחייבת בתיק הנזיקין והופקדו בקופת הכינוס על פי החלטתי מיום 26.1.16, בתוספת הפירות שנצברו עליהם מיום ההפקדה בקופת הכינוס ועד ליום התשלום, יועברו לידי החייבת, למעט סך של 120,000 ₪, אשר יוותרו בקופת הכינוס.

בסעיף 3 לשני ההסכמים נכתב: "כליף ממחה בזאת לשגב, באופן סופי ובלתי חוזר, את זכויותיה כלפי המינהלת ...." כאשר בהסכם ההמחאה הראשון נכתב שהוא מתייחס לחלק הפיצויים היחסי השווה ל – 490 מ"ר בנוי מתוך כל שטח המבנה, ובהסכם ההמחאה השני נכתב שהוא מתייחס לחלק הפיצויים בסכום של 404,000 $.

כאשר המחוקק ביקש להגביל את עבירוּת הזכות הוא קבע זו במפורש (כגון סעיף 14 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) תשי"ט-1959, המגביל את האפשרות להעביר או לשעבד זכות למזונות, וכגון סעיף 22 לפקודת הנזיקין המגביל את האפשרות להמחות זכות לתבוע בנזיקין; הפסיקה סייגה את ההגבלה כך שתחול על זכות תביעה דוקא ולא על פירותיה, ד"נ 16/82 פקיד השומה, תל-אביב נ' לידור).

התובע טוען שמנגנון התשלום הקבוע בחוק נועד להגן על נושים רגילים שאינם יכולים לעקל את כספי הפיצויים אצל המנהלת, וגם אינם זכאים שהמנהלת תנכה את חוב הזכאי להם כפי שזכאים לכך הנושים המובטחים (סעיף 110 לחוק; סעיף 91 לחוק; דברי ההסבר לפרק ו' לחוק ההיתנתקות שעניינו מנגנוני התשלומים, נספח ב' לסיכומי התובע).

...

התוצאה היא שהוכח שהתובע יכול היה לנקוט בהליכים משפטיים נגד כליף טרם שולמו הכספים אך בחר שלא לעשות כן. בנסיבות אלו, אין קשר סיבתי בין העדר פרסום על כוונה לשלם כספים (בהנחה שיש חובת פרסום) לבין אי נקיטת הליכים משפטיים על ידי התובע כדי למנוע את העברת הכספים לכליף.

לאור האמור, טענות התובע ביחס לתשלום הכספים שלא בהתאם למנגנון התשלום שנקבע בחוק, נדחות.

התוצאה מכל האמור, התביעה נדחית.