אני מסכים עם כל האמור לעיל, שאף על פי שבסעיף 54ב לפסק הדין יש משמעות שזכות האשה רק בסכום ההשקעה, בשונה מהמובן בכל מהלך הפסק שזכות האשה היא כפי השווי, עם כל זה הדבר לא מהוה אפשרות לביאור מהות פסק הדין, ואין בו כדי לשנות את זכות האשה לחלק מהשווי שהושבח הנכס.
באשר לטענת המערער בעיניין קביעת בית הדין האיזורי שההשבחה של זכויות הכספיות של המשיבה היא עד למועד מכירת הדירה, ולטענתו היה צריך לקבוע את מועד הקרע שנקבע בפסק השופט לשנת 1994 כמועד סיום השבחת זכויות המשיבה:
המעיין בנימוקי פסק בית הדין האיזורי, בפרשנותו להסכם, יראה נכוחה שאין אפשרות לעצור את השבח שנובע מזכויותיה הכספיות של המשיבה כפי שנקבעו בפסק השופט במועד הקרע.
] תהיה זכאית [פלונית], חרף נישואיהם של בני הזוג, לקבל מתוך כספי התמורה ממכירת הדירה סכום כמפורט בסעיף 54 לפסק הגירושין [.
זאת, כאשר מנגד קבע בית המשפט העליון, בבג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634, 640:
על פי ההלכה שנקבעה בפסיקתו של בית משפט זה, ערכאה שאישרה הסכם ממוני בין בני זוג כפסק דין אינה רוכשת סמכות נמשכת בנוגע לפרשנות ההסכם או אכיפתו.
אומנם לאיש היו הוצאות שונות על מימוש הנכס בסך כולל של 840,569.41 ש"ח. לפי פסק הדין של השופט גם האשה אמורה לשאת בהוצאות אלו, וחלקה בהן יהיה כפי חלקה היחסי בערך הנכס וכנ"ל.
האשה אינה זכאית לקבל מהפיצויים של היזם בגין העיכוב במסירת הדירה לאיש היות שלדעת הרוב מעת מתן פסק הדין של השופט האשה כבר איננה שותפה בדירה, ולא הייתה לה זכות קניינית בה. בנוסף, בהסכם הממון של הצדדים שנעשה בטרם נישואיהם השניים הביעו הצדדים את הסכמתם [.
...
בית הדין האזורי דן ופירש לאורך ולרוחב את פסקו דינו של השופט בבית המשפט, והגיע למסקנה (בדעת רוב) שהיא מושא הערעור שלפנינו.
מצא בית הדין לנכון להורות על סידור הגט עוד בטרם הוכרעו כל העניינים הכרוכים בגירושין, יציין בהחלטתו באלו עניינים ימשיך לדון לאחר סידור הגט.
לא מצאנו יסוד שבדין לטענות אלה, ויתרה מכך עצם העלאתן בשלב זה נגועה בחוסר תום לב – שהרי העותר היה נכון לקבל על עצמו את סמכותו של בית הדין הרבני האזורי כל עוד שתוצאת פסק הדין שירתה את עניינו; ודי בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת טענותיו בדבר חוסר הסמכות.
לאור כל האמור לעיל,
ככלל, היסודות לערעור בפני בית הדין הגדול נקבעו בתקנה קלה לתקנות הדיון כדלהלן:
אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן:
(א) טעות בהלכה;
(ב) טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות;
(ג) פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.
