בשל כל אלה, המתלוננת ביקשה כי בית המשפט ידחה את הסדר הטיעון ככל שהוא נוגע לרכיב החילוט ויורה כי הכספים שנתפסו ישמשו לפצוי המתלוננת, אך הדגישה כי כשהתברר לה שהסדר הטיעון אינו כולל רכיב של מאסר בפועל לנאשמת, רווח לה, שכן לא ביקשה לנקום בה.
שני הצדדים ביקשו לכבד את הסדר הטיעון.
ב"כ הנאשמת הדגיש בטיעוניו את חלוף הזמן הניכר שאינו רובץ לפתחה של הנאשמת, אך גרם לה לעינוי דין, את נכונותה של הנאשמת להחזיר את הכספים למתלוננת ואת עמדתה של המתלוננת כפי שהובעה טרם הצגת הסדר הטיעון, וכן טען לקיומם של קשיים ראייתיים, שעלו גם מתוך עדותה של המתלוננת בבית המשפט המחוזי.
הבנק טוען כי מתקיימות שתי עילות המצדיקות את דחיית בקשת החילוט- האחת היא זכותו הקניינית בכספים מכח דיני השיעבוד, העכבון והקיזוז המעוגנים בהסכם התנאים הכלליים לניהול החשבונות שנערכו בין הבנק לבין הנאשמת, המהוה סייג לחילוט הרכוש בהתאם לסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים; השנייה היא העובדה, כי משעה שהבנק פיצה את קורבן העבירות, הוא למעשה ניכנס בנעליה של הקורבן, והצורך לפצותו מהוה נימוק מיוחד כמשמעותו בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, שלא להעתר לבקשת החילוט.
...
דין הטענות לזכות ברכוש של הבנק להידחות.
יוער כי בידי הבנק שהיה מעסיקה של הנאשמת, ישנו, מן הסתם גם מידע על קרנות פנסיה וקופות גמל אחרות אליהן הופרשו כספים של הנאשמת לאורך שנות עבודת הארוכות, אך גם מידע זה לא הוצג, ועל כן אין בידי לקבל את הטענה כי חילוט הכספים יפגע באפשרותו של הבנק להיפרע מן הנאשמת, ככל שייקבע שהוא אמנם זכאי להיפרע ממנה.
לנוכח האמור לעיל טענות הבנק לזכות ברכוש שחילוטו מתבקש נדחות, ואני מורה על חילוט סך של 650,000 ₪ מתוך הכספים המצויים בחשבונות הבנק שלנאשמת זכויות בהם, כמפורט בסעיף 31 לעיל.
