התובע 1 לא זכאי לפנסיה תקציבית על תוספת כוננות גם מהטעם שלא קיבל תוספת כוננות במועד סיום עבודתו; התובע 3 לא זכאי לפנסיה תקציבית על תוספת "נהיגה" מהטעם שסעיף 26.851 לחוקת העבודה קובע שתוספת מקצועית לנהגים ומפעילי ציוד מכני אינה חלק מהשכר הקובע לפנסיה תקציבית.
לאור כל האמור לעיל ובהתאם לנסיבות המקרה, מתבקש בית הדין לדחות את התביעה על כל ראשיה ורכיביה ולחייב את התובעים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
עמדת הממונה על השכר במשרד האוצר
התוספות הנתבעות בהליך זה אינן נכללות בחישוב השכר הקובע לפנסיה של התובעים.
בסיכומים טענה הנתבעת כי בהתאם להוראות הסכם קבוצי בדבר מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת בשירות הצבורי שנערך ונחתם ביום 3 לחודש מרץ 1999 (כולל תיקונים מאוחרים) (להלן: "הסכם מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת"), נקבע "שעל התוספות שאינן חלק מהשכר הקובע לפנסיה תקציבית יש להפריש לקרן פנסיה או קופת גמל, לפי העניין ושהתובעים והעירייה פעלו בהתאם להסכמים הנ"ל מאז אמצע שנות ה-90 של המאה ה-20." (ראו סעיף 53 לסיכומי הנתבעת).
...
בסיכומו של דבר טוענים התובעים כי על בית הדין לחייב את הנתבעת בתשלום פנסיה על בסיס שכר יסוד הכולל בתוכו את התוספות – תוספת תפוקה ותוספת פריון וכן לחייבה בתשלום הוצאות משפט נכבדות ולדוגמה.
בנוסף על האמור, דין התביעה להידחות על הסף ו/או לחילופין להימחק על הסף מהטעם שמדובר בערעור על החלטת הממונה על הגמלאות שהמועד להגשתו חלף.
לאור פסיקתינו כי דין התביעה להידחות, אין אנו נדרשים לתת את דעתנו לסוגיה דחיית התביעה על הסף מטעמי התיישנות ולסוגיה מחיקת התביעה על הסף מהטעם שמדובר בערעור על החלטת הממונה על הגמלאות שהמועד להגשתו חלף.
סוף דבר:
דין התביעה להידחות.
בנסיבות העניין וחרף דחיית התביעה – לא מצאנו לנכון לפסוק הוצאות לחובת התובעים.
