אחת למספר חודשים ביקש המערער מהמשיבה שלא תשבצו למתן שירות בימים מסוימים בשל סידורים אישיים, יציאה לחופשה או למילואים.
לנוכח האמור, הן על פי הגישה החישובית כפי שנקבע בעיניין עמיר, והן על פי גישתו של בית הדין הארצי בעיניין רופא (שלפיה יש לבחון את הפער בין התמורה ששולמה למועסק לבין השכר של העובד השכיר), יש לדחות את תביעתו של המערער, שכן לאחר קזוז התמורה ששולמה למערער ביתר בהשוואה לעלות העסקתו של עובד שכיר הוא אינו זכאי לתשלום כלשהוא בגין זכויותיו כעובד.
בהשלמת הטיעון לאחר מתן פסק הדין בעיניין כותה טען המערער כי המשיבה נהגה בחוסר תום לב עת סיווגה אותו כעצמאי, ואין לקבל בהקשר זה את קביעת בית הדין האיזורי כי המניע להעסקתו של מרכיב כעצמאי היה מתן שירות "יעיל וזריז", ובכל מקרה אין במניע זה כדי להצדיק ריקון מכל תוכן של חובותיה של המשיבה כמעסיקה; כפי שקבע בית הדין האיזורי, המשיבה ידעה כי מתקיימים יחסי עבודה בין הצדדים, ובדין נדחתה הסתמכות המשיבה על פסק הדין בעיניין שפירא; בקשתו של המערער להיות מועסק כעובד שכיר נפלה על אזניים ערלות, ולמערער ולחבריו לא הייתה ברירה אלא להמשיך להיות מועסקים כקבלן עצמאי, על פי החלטתה של המשיבה; תקופת הקורונה המחישה את החשיבות של הסווג הנכון; על פי השיקולים שנימנו בעיניין כותה לקביעת שיעור הפצוי הלא ממוני, יש לפסוק למערער פיצוי בגין נזק לא ממוני על הצד הגבוה – המשיבה יזמה את ההיתקשרות עמו כקבלן עצמאי, לא הציעה לו הצעה קונקרטית לעבוד כשכיר, המערער עבד שעות ארוכות מבלי ששולם לו שכר בעד עבודה בשעות נוספות, המערער הואשם בהטרדה מינית ללא שנוהל הליך כדין בהתאם להוראות החוק, יש להרתיע את המשיבה (ומעסיקים אחרים) מהעסקת עובדים שכירים בכסות של עצמאיים.
בהשלמת טיעון לאחר מתן פסק הדין בעיניין כותה טענה המשיבה כי גם בהשלמת הטיעון חרג המערער ממסגרת הדיון, שכן לא היה מקום להעלות טענות בנוגע לאופן חישוב השכר החלופי, לנוכח העובדה שבעניין כותה לא שונתה ההלכה בנושא זה, אלא אומצה "הגישה החישובית" כפי שגובשה בפסק הדין בענין עמיר; כמו כן, הועלו בהשלמת הטיעון טענות עובדתיות חדשות; על פי עמדות כל השופטים בעיניין כותה, יש להיתחשב בשאלת תום לבו של העובד, והשוני הוא בשלב הדיון שבו תדון השאלה – השלב הראשון של הכרה ביחסי עבודה או השלב השני של בחינת השאלה אם יש לפסוק לזכות העובד פיצוי לא ממוני.
...
בהקשר זה קבע בית הדין האזורי כי במהות נערך שימוע למערער וזאת במסגרת השיחה אליה זומן, אולם הן בשיחה זו והן בעדותו לפני בית הדין לא סיפק המערער הסבר מניח את הדעת להיעלמות הטבעת "בלשון המעטה". גם בקביעה עובדתית זו אין מקום להתערב, ולא מצאנו כי העובדה שבעלה של הלקוחה העיד ולא הלקוחה עצמה גורעת מתוקפה של קביעה עובדתית זו. בנסיבות המקרה הנדון, שבהן נערך למערער שימוע (גם אם לא כונה כך); גם כעובד המערער לא היה נהנה מהגנה ארגונית; בית הדין האזורי קבע כי ההתקשרות הסתיימה בנסיבות חמורות המצדיקות לשלול זכאות לפיצויי פיטורים ואילו המערער קיבל למעשה את פיצויי הפטורים שהיוו חלק מהתמורה הקבלנית - הנסיבות של סיום ההתקשרות מצדיקות שלא לחייב את המשיבה בתשלום פיצוי לא ממוני.
לנוכח המסקנה אליה הגענו, לא מצאנו מקום להידרש בנסיבות מקרה זה למכלול השיקולים האחרים אותם יש להביא בחשבון בפסיקת פיצוי לא ממוני.
סוף דבר – בנסיבות המקרה הנדון דין הערעור להידחות.
