חישוב שטח חנות לצורך תשלום ארנונה

המחלוקות בין המבקשת למשיב הן בשלושה נושאים: מהו שטח החנות – האם 3,200 מ"ר כטענת המבקשת או 3,714 מ"ר כפי עמדת המשיב; האם שטח המחסן משמש ברובו כמתפרה כפי טענת המבקשת ועל כן יש לסווגו לצרכי ארנונה בסווג "מלאכה" או שמא רוב המחסן משמש לאיחסון סחורות שמייבאת המבקשת ועל כן יש לסווגו בסווג "עסקים אחרים", כפי עמדת המשיב; האם יש לחייב את המבקשת בתשלום ארנונה בגין חצר פריקה וטעינה בשטח של כ- 70 מ"ר בסווג "עסקים אחרים", נוכח היותה של חצר הפריקה והטעינה בחזקתה ובשימושה הבלעדי של המבקשת, כפי עמדתו של המשיב, או שמא יש לקבוע כי חצר הפריקה והטעינה אינה חלק מהנכס שהושכר למבקשת ואינו בשימושה הבלעדי ועל כן אין מקום לחייבה בתשלום ארנונה בגין חצר הפריקה והטעינה, כפי עמדת המבקשת.

בסיומו של הדיון, ונוכח העובדה כי נראה היה שניתן יהיה להביא את הצדדים לכלל הבנות, הוריתי למשיב להציג למבקשת את טבלת הסכומים שאותם דורש הוא לתשלום לצרכי פשרה, וזאת עד ליום 16.1.2020.

לאור הערת בית המשפט כלפי המבקשת לפיה אין מקום להעלאת טרוניות ביחס לחישוב סכום הארנונה לצרכי פשרה שהציע המשיב גם לפי חישוב הריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, בלא שהמבקשת עצמה מציגה תחשיב מטעמה – ביקש ב"כ המבקשת שהות של 10 ימים להציג תחשיב מטעם המבקשת.

...

נראה איפוא כי היתלותה של המבקשת בבקשת הפסלות באותו אירוע עם הקלדנית – אין לה על מה להיסמך ודינה להידחות.

עוד יוזכר, כי בתום הדיון מיום 22.7.2020, נעתר בית המשפט, לפנים משורת הדין, לבקשת המבקשת והעניק לה שהות של 10 ימים נוספים להגשת תחשיב מטעמה, תוך כדי שהוא קובע דיון נוסף, שלישי במספר, לצורך השלמת הדיון בערעור.

סוף דבר: בקשת הפסלות נדחית.

כלומר בפסק דין בעיניין אברהם פנה הנישום למסלול ההשגה מכוח חוק הערר, וזאת כפי שנידרש על פי הפסיקה, ואצטט: "המשיבה ערערה על החלטה זו של המערער. הערר היתקבל ע"י ועדת הערר אשר קבעה כי אין לכלול את שטח הגלריה בשטח החנות לצורך חישוב שיעור הארנונה.

לטעמי זוהי אכן הדרך הראויה לידון בסוגיה שלפניי שעניינה, האם שטח מסוים בנכס מהוה "גלריה" או שאינו מהוה "גלריה" - ואציין כי לא מצאתי כל נימוק מדוע התובעת כאן לא פסעה בדרך סלולה זו, אלא בחרה לעקוף את הליכי ההשגה והערר ולהגיש תביעה לבית משפט זה. אציין כי כאמור לעיל, המחלוקת בפסק הדין בעיניין אברהם, דומה, ואף כימעט זהה, למחלוקת שלפני ועניינה סיווג השטח לאור פרשנות צו הארנונה, וכך מגדיר בית המשפט לעניינים מינהליים את המחלוקת בפסק דינו: "טוען המערער כי שטח הגלריה בחנות "בר חיוב" הוא לתשלום ארנונה.

...

מדובר בעילת תביעה של העדר חוקיות אשר אין סמכות לוועדת הערר לדון בה התובעת טוענת בסעיפים 9 עד 13 לסיכומיה כי מדובר בתביעה להשבה לאור מעשה בלתי חוקי של הרשות, ומכאן כאשר מדובר באי חוקיות אין סמכות לוועדת הערר, אלא הסמכות הינה לבית משפט זה. איני מקבל טענה זו, ואנמק: ראשית, אבהיר כי הגדרת התביעה על ידי התובעת כתביעת השבה או כתביעה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין ההכרעה בסוגיה - האם מדובר על מחלוקת שהיה לברר במסלול הערר ולא בבית המשפט.

איני מקבל טענה זו. אכן הנתבעת התנגדה בעניין אל גאוצ'ו להעברת המחלוקת לתיק התביעה הייצוגית בעניין דוד נוה ומינוי בודק.

סיכום לאור האמור והמפורט לעיל, אני קובע כי על התובעת היה לפנות במסלול ההשגה והערר מכוח חוק הערר, וכאשר היא לא פעלה כך, היא מנועה מלהגיש תביעה עוקפת הליכי ערר לבית משפט זה. אשר על כן התביעה נדחית.

טענתו של הנתבע בבקשת הרשות להיתגונן היא כי לא הוא החזיק בחנות בתקופה זו, אלא אחותו הייתה המחזיקה בחנות ולכן יש לחייב אותה בתשלום הארנונה.

מקורה של החבות בתשלום ארנונה מצויה בסעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, אשר קובע כי: "מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס". ה"מחזיק", הוא "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר" (ראו, בר"ם 7856/06 איגוד ערים אילון (ביוב, ביעור יתושים וסלוק אשפה) נ' מועצה אזורית חבל מודיעין, פסקה 5 לפסק הדין (16.3.2008)).

...

המסקנה, איפוא, היא כי יש לדחות את הטענה לפיה די במשלוח הודעת חדילה כדי למחוק את הנתבע מרישומי העירייה כמחזיק.

על כן, לא מצאתי לקבל טענה זו. התוצאה מכל האמור לעיל היא שדין התביעה להתקבל ויש לראות את הנתבע כמי שהחזיק בנכס יחד עם אחותו בתקופה הרלוונטית.

הנתבע ישלם לתובעת סך של 78,282.37 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, וזאת מיום 21.4.2016 ועד ליום התשלום בפועל.

הוא חזר על הטענה כי בשל רשלנותה של המשיבה הוא חויב לאורך השנים בתשלומי ארנונה ביתר בגין שטח חנויות של 130 מ"ר, אף שהמשיבה ביצעה מדידה בחודש נובמבר 2010 שגילתה כי שטח החנויות הוא 88 מ"ר. בהתאם לכך אף תיקנה המשיבה בתחילת שנת 2014 את שטח החנויות והעמידה אותו על 89.45 מ"ר. המשיך המערער וטען כי בשל רשלנותה של המשיבה הונפק טופס ארנונה שבו נרשם כי שטח החנויות הוא 130 מ"ר. טופס זה שימש את השמאי בתביעת פירוק השתוף בינו ובין גרושתו ועל פיו הוערך שווי החנויות במחיר הרבה יותר גבוה ממחיר השוק שלהן.

על כן, כך נטען, בצדק קבע בית המשפט קמא כי המערער מנוע מלהעלות שוב את הטענה לטעות בשטח החנויות בשל קיומו של השתק עילה והשתק פלוגתא.

כן הצביע בית המשפט קמא על מספר אינדיקאציות המלמדות כי המדידה עליה נסמך המערער מתייחסת לחנות אחת מבין שתי החנויות, וקבע כי בנוסף לחנות זו קיימת חנות נוספת בשטח של 42 מ"ר. בית המשפט קמא אף היתייחס לכשלים שהתגלו בגירסת המערער בעיניין זה וקבע כי נוכח כשלים אלה הבאים לידי ביטוי בעיקר בחלוף פרק זמן של כעשר שנים עד הגשת התביעה, לא עלה בידי המערער לסתור את חזקת התקינות המנהלית בדבר נכונות שטח החנויות ששמש בסיס לחישוב חוב הארנונה.

...

בית המשפט קמא קבע עוד, כי המשיב לא מיצה את ההליך המנהלי ולא הגיש השגות על שומות הארנונה לאורך השנים ועל כן, גם מטעם זה דין התביעה להידחות.

על כן, יש לדחות את בקשת המערער שהועלתה אך במסגרת הטיעון בעל פה להתיר לו להגיש את המסמכים כראיות בערעור.

סוף דבר, הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בגין ההליך שלפניי, בסכום כולל של 15,000 ₪.

על כן, לטענתו גם אם ייקבע שהוא מחויב בתשלום כלשהוא בגין חוב ארנונה בעבור הנכס הנ"ל יש לחשב מחדש את הסכום עבור השטח הנ"ל. ביחס ליתר השטחים, טוען הנתבע 1 כי הוא לא חייב בתשלום כלשהוא בגינם מאחר והוא לא החזיק בפועל באותם שטחים והוא לא היה בעל זכות שכירות בהם.

באשר לחלק בנכס הידוע כחלקה 144, טוען הנתבע 1 כי מדובר בחלק שאינו חלק מהשטח המוגדר בהסכם השכירות, שכן חלק זה מוגדר כחנות הרשומה על שם אמו של הנתבע 2, כך שלדבריו אין מקום לחייבו בתשלום חוב ארנונה בגין החנות הנ"ל. באשר להודעה מיום 27.02.2014, שנתקבלה במשרדי הערייה, טוען הנתבע 1 כי זו נימסרה על ידי הנתבע 2 בלבד ולמעשה מדובר בהודעה שקרית אשר נימסרה במירמה, ללא ידיעתו ובודאי שלא בהסכמתו ועל כן, אין להתבסס עליה.

...

מקובלת עלי טענת העירייה, ששני הנתבעים, בהיותם בעלי זיקה לנכס מכח היותם שותפים בעסק שנוהל במקום, חייבים הם ביחד ולחוד בתשלום חוב הארנונה, אף אם הנתבע 1 בחר באופן חד צדדי לעזוב את המקום ולהותיר את החזקה החל מינואר 2014 בידי הנתבע 2.

סוף דבר במכלול האמור לעיל, אני מקבל את התביעה במלואה ומורה על חיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום מלוא סכום התביעה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, מיום 15.10.2018 ועד למועד התשלום בפועל.

לאור התוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל.