חישוב פגיעה תפקודית בכושר ההשתכרות לפי אובדן ההכנסה בפועל

לסיכום סוגיית הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההישתכרות - בשים לב לכך שבדרך כלל סביבת העבודה של התובע אינה סביבת עבודה שקטה (אתרי בניה), ולכן הטנטון פחות מפריע לו במהלך העבודה; בשים לב לכך ששעור הנכות הרפואית שנקבע בתחום האורתופדי – 3%+ 3.5% הוא נמוך מאד; בשים לב לכך שלא הוכחה ירידה בהכנסות בפועל והעסק הולך וגדל עם השנים; בשים לב לתפקידו של התובע בעסק – מנהל; בשים לב לגילו הצעיר של התובע ולכך שלצעירים בדרך כלל קל יותר להיסתגל למומם; בשים לב לכך שלא הובאו עדים לתמוך בטענות התובע; ובשים לב לכך שעדותו של התובע (הן בנושא הירידה בהכנסות והן בנושא סיווג התאונה אליו אתייחס בהמשך) היתה מגמתית, הציגה חצאי אמתות, והותירה בי רושם לא מהימן – בשים לב לכל אלה הגעתי למסקנה כי השלכת הנכות הרפואית על תיפקודו ועל כושר הישתכרותו של התובע אינה משמעותית.

אובדן כושר הישתכרות והפסד שכר ופנסיה לעתיד כפי שנידון בפרק העוסק בפגיעה התפקודית של התובע ובפגיעה בכושר ההישתכרות שלו, אין מקום לערוך בעיניינו של התובע חישוב אריתמטי המבוסס על שיעור הנכות הרפואית.

...

טענת הנתבעת, שלפיה בהתאם לתקנות, במקרה של הגבלה קלה מאד בתנועות עמוד השדרה, אין לקבוע נכות כלל, וכי רק ככל שקיימת הגבלה קלה (להבדיל מהגבלה קלה מאד) ניתן לקבוע נכות, אינה מקובלת עלי.

על יסוד האמור לעיל, אינני מקבלת את טענת התובע לירידה בהכנסות כתוצאה מהתאונה.

העובדות שנמסרו למל"ל במסגרת התביעה הן חלקיות, מגמתיות, אינן עולות בקנה אחד עם העובדות שהתבהרו בחקירתו הנגדית של התובע (והובאו בהרחבה לעיל), והן נועדו להוליך את המל"ל למסקנה אחת בלבד שאפשרית על בסיסן, שלא מדובר בתאונת עבודה.

בנסיבות הענין, כשהתובע היה מודע לטענת הנתבעת מראשית הדרך ובחר שלא לפנות בתביעה למל"ל; כשהתביעה למל"ל הוגשה בשיהוי כה ניכר; כשהתובע הגיש תביעתו למל"ל והמשיך לטעון באותה נשימה בהליך שלפני כי לא מדובר בתאונת עבודה; כשהתובע בחר לנסח את תביעתו למל"ל באופן חלקי, מגמתי וחסר, שאינו תואם את מכלול העובדות שהתבררו בחקירתו הנגדית; בהינתן כל אלה, הגשת התביעה למל"ל אינה יכולה להחשב, לטעמי, כמיצוי זכויות בסבירות ובתום לב. על יסוד האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי יש מקום לניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל להם היה זכאי התובע לו היה פועל בסבירות ובתום לב למיצוי זכויותיו במל"ל. באשר לשיעור הניכוי הרעיוני - הנתבעת טוענת כי יש לחשב את הגימלה הרעיונית על פי השכר החודשי שנטען ע"י התובע בתצהיר עדותו הראשית – 42,000 ₪.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 350,000 ₪ (540,000-190,000), בצירוף שכ"ט עו"ד כדין והחזר אגרה, וכן תישא בתשלום המחצית השנייה של האגרה.

מעדותה של התובעת עלה כי הוכרה לה נכות כללית ואי כושר עבודה מלא עד לחודש פברואר 2020 בשל מחלת הסרטן בה חלתה.

הפסד שכר לעתיד לטענת התובעת בסיכומיה, יש לפסוק לה אובדן שכר לעתיד לפי 8% נכות תפקודית על פי בסיס שכר של 6,500 ₪, ובסה"כ סך של 94,527 ₪.

הנתבעות טענו כי בהעדר טענה עובדתית ומשפטית בתצהיר העדות ביחס להפסדי הכנסה לעתיד, יש לדחות את טענותיה של התובעת בסיכומיה להפסדים מסוג זה, המהוות הרחבת חזית, והתובעת לא נחקרה בעיניין זה. עוד טענו הנתבעות כי בפועל התובעת חזרה לעבודה פקידותית ללא כל מיגבלה, ואין כל בסיס לחישוב אקטוארי.

כידוע, יש להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מכושר ההישתכרות.

לאחר ששקללתי את מכלול הנתונים שהובאו בפניי, ובכלל זה את שיעור הנכות הרפואית והתפקודית של התובעת, אופי הנכות והשלכתה התפקודית, בהנתן כי התובעת נזוקה בידה הדומינאנטית ועובדת בעבודה משרדית, וכי הנכות הנה בזרת בלבד, ולא ברור עד כמה מפריעה הנכות לתפקודה בעבודתה ולגריעה משכרה, גילה של התובעת ומספר שנות העבודה שלפניה, אני סבורה שיש לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בסך של 50,000 ₪ בגין הגריעה מהכנסות לעתיד (סכום המשקף כ- 55% מחישוב אקטוארי בהתאם לנכות התפקודית שנקבעה בתוספת פנסיה, לפי בסיס השכר משוערך להיום).

...

סיכום חישוב הנזק בהתאם למפורט לעיל, נפסקו לתובעת סכומי פיצוי כדלקמן: הפסדי שכר לעבר 7,000 ₪ הפסדי שכר לעתיד (כולל פנסיה)    50,000 ₪ עזרת צד ג' בעבר ובעתיד                      8,500 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד  2,000 ₪ כאב וסבל                                         25,000 ₪ סך הכל                                                92,500 ₪ סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעות ישלמו לתובעת פיצוי בסכום של 92,500 ₪, כמפורט לעיל.

כמו כן, ישלמו הנתבעות לתובעת שכ"ט עו"ד בסך כולל של 22,000 ₪.

בסיס השכר על פי תלוש משכורת של התובע לחודש ספטמבר 2011 עמד שכרו המצטבר באותה שנה על סכום של 88,787 ₪, היינו- 9,865 ₪ (השכר הרבע שנתי לצורך חישוב גמלאות המל"ל שיקף הכנסה חודשית ממוצעת בסך-9,848 ₪).

בשל כל אלו עתר לפצוי בגין אבדן הכנסות מלא עד יציאתו לגימלאות.

קביעת הפצוי שלו זכאי נפגע בשל נכותו התפקודית והגריעה מכושר הישתכרותו תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של הנפגע, מידת היסתגלותו לעבודתו על אף נכותו, תיפקודו, כישוריו וסגולותיו (ראו לעניין זה ע"א 237/55 סטוצינר נ' פומרנציק, פ"ד י' 1050, 1060 (1956); ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ' ' (4) 690; ע"א 286/99 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, (מיום 22.5.1991); ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג (1) 137; וע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 797).

יחד עם זאת, יש לשקול היבטים ספציפיים הרלוואנטיים לנפגע ולנסיבות עבודתו, כגון מקצועו, עבודתו בפועל, וגורמים אחרים המשפיעים על תיפקודו.

...

אשר על כן אני מקבלת את גרסתו של התובע שלפיה נפגע מהמלגזה שהייתה נהוגה בידי הנהג.

לסיכום נקודה זו, מצאתי שמתקיימים התנאים לחזרת קרנית לנהג, ולפיכך יש לקבל ת ההודעה לצד ג'.

סיכום לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את התביעה נגד קרנית, ומקבלת את ההודעה לצד ג'.

אמנם, בהיעדר נתונים של ממש, יאמוד בית המשפט דרך כלל את הגריעה מכושר ההישתכרות על-פי שיעור הנכות התפקודית (ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי, פ"ד מג (3) 875), כאשר זו האחרונה, שעניינה "מידת הפגיעה בתיפקוד שיש בנכות הרפואית", משקפת בנכויות מסוימות דרך כלל, גם את הפגיעה בכושר ההישתכרות.

משקל של ממש יינתן לראיות הנוגעות לשינויים שחלו בפועל בשכר הנפגע (ע"א 4919/09 עזאם נ' בר לא פורסם, ניתן ביום 14.6.11).

התובע הפנה לתלושי שכר שצורפו לתצהירי שני חבריו, שעברו הכשרה דומה לשלו והשתכרו 13,000-14,000 ש"ח ו-7,500-10,000 ש"ח. התובע חישב את אובדן ההכנסה ממועד הפגיעה, 7.12.2011 ועד יום 31.12.2016 לפי שכר בסיס בסך 7,500 ש"ח והפחית את הכנסותיו באותה תקופה, בסך 382,987 ש"ח. התובע סיים לימודי תואר ראשון ושני, עובד כקצין במישטרה, לטענתו, בתפקיד שאינו דורש מטווחים בתדירות גבוהה ולולא הפציעה יכול היה להישתכר שכר גבוה יותר.

הנתבעות טענו, שיש לפצות את התובע על אובדן הכנסה בעבר, אם יימצא שהן חייבות, פיצוי בסך 5,000 ש"ח בלבד וכי לא נפגע כושר הישתכרותו העתידי של התובע.

...

אין חולק כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של מומחה מתחום הרפואה (ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב לא פורסם, מיום 24.11.05) ורשאי לסטות מהערכות המומחה אם עולה ממכלול הראיות שמסקנה בחוות דעת רפואית הושתתה על עובדה שגויה (ע"א 2541/02 לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח (2) 583) אף שהתערבות מעין זו חריגה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות דעת המומחה ושמעתי את עדות התובע בפני, השתכנעתי בדבר הקושי שתיאר בביצוע פעולות פיזיות.

סוף דבר אשר על כן, הנתבעות תשלמנה לתובע ביחד ולחוד סכום של 189,722 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.6% והוצאות המשפט.

נטען כי הפגיעה התפקודית גבוהה מהנכות הרפואית; כי בית המשפט חישב את אובדן ההישתכרות על יסוד בסיס שכר שגוי; כי המערער זכאי לפצוי בגין תשלומים לביטוח פנסיוני; וכי יש להגדיל את הפצוי שנפסק בראשי הנזק של החזר הוצאות אישפוז, עזרת הזולת וכאב וסבל.

אשר לשאלת מועד החישוב, מאחר שעסקינן בפיצויים על אובדן כושר הישתכרות בעבר, אין מקום להעמיד את בסיס השכר על שכר המינימום במועד פסק הדין.

את הרכיב הראשון במשוואה יש לקבוע בהתבסס על אבדן הכנסתו של הניזוק בפועל, או, בהעדר יכולת לעשות כן, בדרך של אומדן שפוטי (ד"נ 29/83 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' כהנקא, פ"ד לט(1) 833, בפיסקה 5 (1985); דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 58 (מהדורה חמישית, 2003)).

...

טענות אלו דינן להידחות.

לאור זאת, האומדן שקבע בית המשפט נראה סביר ולא מצאתי לנכון להתערב בו. סופו של דבר שאנו דוחים את הערעור ומותירים את הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט קמא על כנו.