לדידי התובעת, גמלת שמירת היריון מוכרת כגמלה המחליפה הכנסה ותכליתה להבטיח כי הכנסת המבוטחת השוהה בשמירת היריון לא תפגע בעקבות ארוע רפואי שמנע את המשך עבודתה, כאשר חישוב בסיס השכר של התובעת לפי גישת הנתבע לא יביא למימוש תכלית זו. עוד נטען, כי הנתבע מתייחס לעצמו בכתב הגנתו כאל חברת ביטוח פרטית וטוען, כי לא שולמו לו דמי הביטוח על השכר אותו התובעת החלה לקבל בחודש 09/2014 ומשכך אינו משלם גמלה לפיו – טיעון שאינו עולה בקנה אחד עם היות הנתבע מוסד לאומי לביטוח סוצאלי.
...
נוסיף, כי לא מצאנו פגם כלשהו בטענת הנתבע לפיה הכנסה תיחשב לפי נתון עובדתי אובייקטיבי של הכנסה ששולמו בגינה דמי ביטוח; נהפוך הוא – זוהי דרישה העולה במפורש מלשון הוראת סעיף 54(ב)(1) לחוק, ביחס לעובדת שכירה, מה גם שמדובר בדרישה סבירה שתכליתה מניעת מצב של הגדלת גובה הגמלאות בהסתמך על הכנסות עתידיות צפויות, ללא תשלום דמי ביטוח בצדן.
אף לא מצאנו בעניין פלס כדי לשנות ממסקנתנו, שכן באותו עניין מדובר היה במבוטחת שברבע השנה עובר להפסקת עבודתה בגין שמירת היריון, שהתה בחופשה ללא תשלום לאחר תום חופשת הלידה שבתשלום ובית הדין הארצי קבע כי יש להשלים את שכרה לאותה תקופה, בה העדר השכר נכפה עליה.
סוף דבר
על יסוד כל האמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה והיא נדחית בזאת.