חישוב מוטעה של שטח לצורך חיוב ארנונה

בעיניין יבנה, הבהירה השופטת א' חיות (כתוארה דאז), כי החלטת עריית יבנה לשנות את שיטת חישוב השטחים לצורך חיוב בארנונה, באמצעות הוספת שטח המרתפים, מהוה שינוי אסור של שיטת חישוב הנכס, בקובעה כי: "החלטה זו נוגדת את ההגבלה שבתקנה 2(ב), שכן שיטת החישוב על פיה נהגה המערערת לקבוע את חיוב הארנונה למגורים עד אותו שלב החריגה מפורשות את המרתפים מגדר החישוב והחרגה זו אין מקורה בטעות הבאה בגדר הסיפא לתקנה או באי חוקיות כפי שניסתה המערערת לטעון. בפנינו, על כן, שינוי אסור של שיטת החישוב שדינו להתבטל...כמו כן איני רואה צורך להדרש לטענות שהעלו הצדדים באשר לשאלה האם ניתן במקרה הנידון אישור השרים לתוספת שטח המרתפים. זאת משום שתקנה 9 לתקנות הארנונה המאפשרת לרשות מקומית - באישור השרים - לחרוג מן ההגבלות הקבועות בתקנות הארנונה אינה חלה ככל שהדבר נוגע להגבלה שבתקנה 2(ב) והיא מתייחסת אך ורק לאפשרות של חריגה באישור השרים מן המיגבלות הקבועות בתקנה 4 (לעניין שינוי סיווג או תת סיווג של הנכס) ובתקנות 7 ו-8 (לעניין סכום הארנונה למטר ריבוע). תקנה 9 אינה מאפשרת, איפוא, אף לא באישור השרים, שינוי של שיטת חישוב השטח בנגוד להגבלה הקבועה לעניין זה בתקנה 2(ב)...". ומן הכלל אל הפרט בפסק הדין הראשון, ציין בית משפט קמא כי "לפי חוקי ההסדרים, אכן לא ניתן לשנות את שיטת החישוב ללא שינוי חקיקתי". דא עקא, הוא קבע בפסק הדין השני, כי הענקת ההנחה הקבועה בסעיף 1.3.1ה' לצוו הארנונה, גם למרתפי דירות בבתים משותפים, אינה נוגדת את דיני ההקפאה, שכן אין מדובר בשינוי שיטת החישוב של שטח הנכס, אלא בשינוי תעריף הארנונה.

...

מטעמים אלה, סבורני כי הגם שהעתירה הנוכחית הוגשה בשיהוי אובייקטיבי ממשי – מעל שני עשורים – האינטרס הציבורי בבירורה משמעותי יותר מן האינטרס המקביל בעניין אי.בי.סי. ועוד, בנוגע לצלע המרכזית השנייה של עילת השיהוי – קרי, השיהוי האובייקטיבי.

כאמור, בעניין אי.בי.סי הובהר כי: "אין משמעות הדבר שלעולם לא יידרש בית המשפט לעתירה שהוגשה בחלוף שנים מאז שנפל הפגם. כל עניין ייבחן לגופו תוך מתן משקל הולם לשיקולים שעליהם עמדנו ובהם משך הזמן שחלף מאז שנוצר הפגם; מידת הפגיעה הפוטנציאלית באינטרס הציבורי; אם מדובר בפגם גלוי וברור או שמא פגם שבית המשפט הצהיר עליו בדיעבד לאחר בירור של מחלוקת כנה. הגם שאין לקבוע מסמרות וכל מקרה ייבחן לגופו, סבורני שחלוף פרק זמן של שבע שנים – אורכה של תקופת ההתיישנות האזרחית – מקים חזקה שלפיה עתירה המכוונת לפגם משורשר שחוסר הסמכות שדבק בו לא היה גלוי על פניו לוקה בשיהוי מאיין המצדיק לדחותה על הסף. עם זאת, בהיות השיהוי מושג פונקציונלי, אין מדובר בחזקה חלוטה, וזו ניתנת לסתירה כנגזרת של מכלול הנסיבות כאמור" (שם, פסקה 49).

אך נוכח ההבדלים המהותיים שעליהם עמדתי לעיל סבורני כי התמונה שונה במקרה שלפנינו.

במהלך הדיון הוצג בפני העד תשריט מדידה (ת/3) שנערך על-ידי המודד עלי עאמר שצורף לדו"ח בדיקה שערכה מחלקת הארנונה במועצה המקומית בשנת 2009, אשר ממנו עולה כי בחישוב השטחים לחיוב הארנונה לא בוצע חיוב שטחים בגין קומת העמודים אשר לגביה נקבע בד"ח כי היא מהוה קומת "עמודים פתוחה מפולשת בשטח של 79.07 מ"ר". במהלך חקירת העד הציג בפניו ב"כ המאשימה תמונות שצורפו לבדיקה האמורה אשר לטענתו תומכות בטענה שקומת העמודים אז הייתה פתוחה לפני שניסגרה על ידי הנאשם בשלב מאוחר יותר כפי שהתגלה בביקור במקום ביום 13/7/2016.

במהלך החקירה הנגדית, אישר העד כי בתיק הבניה מצויים מסמכים מהם עולה כי בהתחלה בוצעה טעות בחישוב השטחים לצורך חיוב הארנונה בקשר לנכס השייך לאחיו של הנאשם ולאחר מכן הודתה המועצה המקומית בטעות בגין חישוב שטח בסך כ-79 מ"ר בגין קומת עמודים לא מפולשת שבעקבותיה תיקנה המועצה את הודעת החיוב שנשלחה לאחיו של הנאשם (נ/1).

...

בכל אופן -אין צורך להרחיב יתר על המידה בטענת השיהוי, ראשית כי המאשימה לא הצליחה להוכיח שאכן מדובר בעבודת בנייה חדשות ולא עבודות בנייה ישנות שבוצעו בשנות ה-80, ושנית, לאור המסקנה אליה הגעתי שמכל מקום יש לזכות את הנאשם מכל האישומים נגדו מאחר שהמאשימה לא עמדה בטל ההוכחה מעבר לספק סביר.

סיכומו של דבר: הנאשם הצליח לעורר ספק סביר בגרסת המאשימה אשר פועל לטובתו ובמצב כזה, אין מנוס מזיכויו.

התוצאה היא שאני מזכה את הנאשם מכל האישומים המיוחסים לו. הודעה זכות ערעור תוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי בחיפה.

על כן ההחלטה לשנות את שיטת חישוב השטחים לצורך חיוב בארנונה ולהוסיף לחישוב את שטח המרתפים דינה להתבטל.

תקנה זו קובעת כי לצורך הטלת ארנונה כללית יראו את סך כל שיטחו של נכס כסך כל השטח כפי שחושב לצורך הטלת ארנונה כללית לשנת הכספים שקדמה לכך זולת אם נתגלתה טעות בחישוב השטח, שאינה תוצאה של שיטת חישוב שונה.

לאור האמור ומשלא נטען לפני כי החיוב נשוא דרישות התשלום אינו מוצא אחיזה בצוי הארנונה שהוצאו על ידי התובעת, אני קובע כי על הנתבעים לשלם את חובם המעודכן לתובעת על פי חישוב השטח של 353 מ"ר. אשר לטענת הנתבעים בנוגע לשעור הריבית, לפי סעיף 86(א) לתקנון המועצות המקומיות מס שלא שולם למועצה במועדו ישולם בתוספת תשלומי פיגורים באותם תנאים ובאותם שיעורים הקבועים בחוק ריבית והפרשי הצמדה כפי תוקפו בישראל מעת לעת.

...

לאור האמור ומשלא נטען לפני כי החיוב נשוא דרישות התשלום אינו מוצא אחיזה בצווי הארנונה שהוצאו על ידי התובעת, אני קובע כי על הנתבעים לשלם את חובם המעודכן לתובעת על פי חישוב השטח של 353 מ"ר. אשר לטענת הנתבעים בנוגע לשיעור הריבית, לפי סעיף 86(א) לתקנון המועצות המקומיות מס שלא שולם למועצה במועדו ישולם בתוספת תשלומי פיגורים באותם תנאים ובאותם שיעורים הקבועים בחוק ריבית והפרשי הצמדה כפי תוקפו בישראל מעת לעת.

לפיכך אני מקבל את התביעה בגין רכיבים אלו.

התוצאה לאור כל המפורט לעיל אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את יתרת תשלומי החובה שלא ניתן עליהם פסק הדין החלקי וככל שהנתבעים זכאים להנחת אזרח ותיק בחיובי הארנונה הסכום שנפסק ישולם בניכוי סכום ההנחה.

(ב) לצורך הטלת ארנונה כללית לשנת כספים מסוימת, יראו את סך כל שיטחו של נכס, כסך כל השטח כפי שחושב לצורך הטלת ארנונה כללית בשנת הכספים הקודמת, זולת אם נתגלתה טעות בחישוב השטח, שאינה תוצאה של שיטת חישוב שונה.

סעיף 8 בחוק ההסדרים לשנת 1992 והתקנות שמכוחו אינם כוללים הוראות מדויקות באשר לשיטת חישוב השטח החייב בארנונה, למעט החובה להטיל את החיוב על פי יחידות שטח, מ"ר. על כן בהעדר הוראות מדויקות נוהגות הרשויות לקבוע בצוי הארנונה את שיטת חישוב השטח לצורך הטלת ארנונה, ורשויות שונות קובעות שיטות שונות (ר' עניין יבנה).

שם נקבע כי חיוב המרתפים, נוכח ההחרגה המפורשת בצו 1998 הוא שינוי שיטת חישוב וכי: " משנקבעה על ידי רשות מקומית בשנת מס פלונית שיטת חישוב כאמור, אין היא רשאית לשנותה בשנה שלאחר מכן, נוכח ההגבלה המוטלת עליה לעניין זה בתקנה 2(ב) לתקנות הארנונה, שנוסחה פורט לעיל [שבנוסח תקנות 2007 זו תקנה 3(ב)- מ' נ']. הגבלה זו, המוטלת על הרשויות המקומיות בכל שנה מחדש החל משנת 1993, מבקשת לשמר את שיטת החישוב שקבעה כל רשות ולמנוע העלאות עקיפות של תעריפי הארנונה באמצעות חישוב שונה של שטח הנכס...

...

התקיימות התנאים שבסעיפים 8(א)(3) ו-(4) בחוק תובענות ייצוגיות לא הוכח כי עניינם של חברי הקבוצה לא ייוצג וינוהל בדרך הולמת או בחוסר תום לב. בקשת ההמשך המשיבה טענה בסיכומיה כי יש לדחות את בקשת ההמשך, נוכח עמדת המדינה שהוגשה במסגרת דנ"מ 8626/17 רו"ח עופר מנירב נ' מדינת ישראל – רשות המיסים (סעיף 115 לעמדה אשר צורפה לסיכומי המשיבה) לפיה ניתן להגיש תובענה ייצוגית אחת בגין אותה עילה (בגין התקופות הנוספות ניתן להגיש רק תביעות פרטניות).

בדיון הנוסף בעניין מנירב (11.11.20) נקבע בסיכום חוות דעתו של כב' השופט הנדל שהתקבלה בדעת רוב כדלקמן: "סוף דבר, לו תישמע דעתי, נקבל את הדיון הנוסף, ונקבע כי סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות אינו שולל חיוב בהשבה – במסגרת תובענה ייצוגית נגד רשות, בעילה לפי פרט 11 לתוספת השנייה – ביחס לתקופה שלאחר הגשת בקשת האישור. משכך, יחולו לגבי תקופה זו ההוראות הכלליות של חוק תובענות ייצוגיות בנוגע להרחבת הקבוצה, כך שבית המשפט יוכל לכלול בקבוצה, לפי שיקול דעתו, גם בני אדם שעילת התביעה שלהם נולדה לאחר הגשת בקשת האישור – ובנסיבות חריגות, אף לאחר אישור התובענה, בהתאם לסעיף 10 לחוק". אשר על כן ניתן לאשר את התובענה הראשונה עד למועד אישור הבקשה, ובקשת ההמשך מתייתרת, וכך אני מורה.

סוף דבר אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

מקורה של הבקשה בחיוב ארנונה שהטיל המשיב, מנהל הארנונה של עריית תל אביב-יפו (להלן: המשיב), על המבקש, עזבון המנוחה כרימה אבו-חליפה (להלן: המנוחה) בגין שלוש יחידות רכוש ברחוב בן צבי בעיר: נכס למגורים, מחסן, ושטח נילווה (להלן יחד: הנכס).

המחלוקת בין הצדדים נסבה על זהות המחזיק בנכס לצורך החיוב בארנונה.

ביום 14.2.2018 הגישה המנוחה השגה על שומת הארנונה לשנת 2018, שבמסגרתה טענה כי נפלו טעויות בחישוב שטח הנכס.

...

מנגד, המשיבה טענה כי דין הערעור להידחות, וכי כל מטרתו היא לחמוק מתשלום החוב בהתחשב בכך שהבן הוא פושט רגל.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא נדחית עמה אף הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.