עוד נטען כי באת-כוח המערערת טעתה בחישוב המועד להגשת העירעור וסברה כי לרשותה עומדים 60 יום, וזאת בהסתמך על תקנה 13 לתקנות מסוי מקרקעין המפנות לפרק י"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סד"א).
להשלמת התמונה יצוין כי לאחר הגשת הבקשה להארכת מועד, הגישה המערערת בקשה לצרוף אסמכתות התומכות, לגישתה, בטענותיה, ולאחר שהוגשה תשובת המשיב לבקשה להארכת מועד, הגישה המערערת בקשה להוספת טיעון ביחס להתרחשות שארעה, לטענתה, לאחר שהוגשה בקשת הארכה.
בהקשר זה אבקש לציין כי אמנם אני סבורה, כעמדת המשיב, שימי הפגרה באים במניין הימים להגשת ערעור על החלטתה של ועדת ערר לפי חוק מסוי מקרקעין, וזאת בהתאם לסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, שלפיו "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". ואולם, טעותה של המערערת שסברה כי ימי הפגרה אינם באים במניין הימים במקרה הנידון היא נגזרת ישירה ותולדה של סברתה כי הדין החל על מועד הגשת העירעור הוא זה הקבוע בתקנות סד"א, ומשכך לא מצאתי כי מדובר בטעות נוספת, אלא בהמשכה המתבקש של הטעות המקורית.
...
לאור האמור, מצאתי להיעתר לבקשת המערערת להארכת מועד.
לנוכח כל האמור לעיל, ואף מבלי להידרש לטענות הצדדים בדבר סיכויי ההליך, מצאתי להיעתר לבקשת המערערת להארכת מועד, ולדחות את בקשת המשיב לסילוק הערעור על הסף.
סוף דבר: בקשת המבקשת להארכת מועד מתקבלת, ובקשת המשיב לסילוק הערעור על הסף נדחית.
