חישוב הכנסה לצורך הבטחת הכנסה: נכסי התובע ללא הכנסה בפועל

בתצהיר מתייחסת הבת לסוגית הבעלות על הרכב: "מדובר ברכב שאני רכשתי בכספי, זה הרכב שלי, ואני היא זו אשר עושה בו שימוש קבוע ויומיומי. שווי הרכב כ- 13,000 ₪. אני קניתי את הרכב, אני קניתי את הביטוחים, אני נושאת בעלויות שוטפות של אחזקת הרכב, והסיבה שאחרי חודש העברתי בעלות ממני לאבי היתה שלאבי יש תו נכה כיה הוא נכה 100% ואני חשבתי שיוכל להשתמש באוטו לנסיעות קצרות לקופת חולים אבל זה לא קרה בפועל אפילו פעם אחת. אפילו כבר אין לו רשיון נהיגה. בגלל מצבו הרפואי אין לו שום יכולת ומסוגלות לנהוג. לא ידעתי שאני יכולה להוציא תו נכה עליו כשהרכב על שני, ולכן עשיתי את העברת הבעלות. אני היא זו אשר מסיעה את הורי לטיפולים הרפואיים בתדירות ממוצעת של פעמיים בשבוע. לאימי למשל מעולם לא היה רשיון נהיגה בשל נכותה. כשאני נסיעה את אבא שלי לטיפולים, אני מחנה את הרכב בחניית נכה, כי הוא מתקשה בהתניידות.

עוד הסבירה כי מי שמקבל רנטה מגרמניה ואין לו הכנסות נוספות, יכול לקבל מענק שנתי בסך 11,000 ₪, סכום שאשת התובע אינה יכולה לקבל, בשל העידר זכות להשלמת הכנסה.

בסעיף 17 (12) לתקנות נקבע כי לא יחשב בהכנסה: "תשלום לפי ההסכם מיום 9 באוקטובר 1992 שנחתם בידי שר האוצר הפדראלי של גרמניה ובידי ועדת התביעות החומרית של היהודים נגד גרמניה ...". ובסעיף 17 (13) נקבעו כי לא תחשב כהכנסה: "קצבה המשתלמת לפי הוראות החוק בדבר תשלום רנטות בשל עבודה בגטו, כאמור בתיקון הספר הששי לחוק הסוצאלי, אשר היתקבל בגרמניה ביום 20 ביוני 2002 ...". חיקוק נוסף הרלבנטי לענייננו הנו חוק הטבות לניצולי שואה, תשס"ז – 2007, והצעת חוק נכסים של נספי השואה והטבות לניצולי שואה נזקקים (תקוני חקיקה – הוראת שעה) מיום 11.12.17.

לטענת הנתבע, על פי הילכת פסק דין נולמן (עבל (ארצי) 10045-11-17) גמלה המשולמת מכוח חוק ההטבות לניצולי שואה, הינה "הכנסה" לצורך חישוב הזכאות להבטחת הכנסה.

פסק הדין המנחה בעניינינו הוא עב"ל (ארצי) 10045-11-17 המל"ל נ' משה נולמן ואח' (מיום 24.1.19) בפסק הדין נדון מקרה דומה לזה שבפנינו, שעה שהתובע, ניצול שואה, זכאי היה לגמלה מכח חוק הטבות לניצולי שואה, התשס"ז - 2007, אשר שללה את זכאותו להבטחת הכנסה, בשל העובדה שהכנסותיו, כולל הגמלה המדוברת, עלו על אלה המזכות בגמלת הבטחת הכנסה.

בפסק הדין בעיניין נולמן דן בית הדין הארצי בהוראות חוק הבטחת הכנסה והתקנות וקבע כי המחוקק ראה לנכון באופן מפורש לקבוע אילו התשלומים לא יהוו הכנסה לצורך חוק הבטחת הכנסה, ואלו יחשבו כהכנסה.

...

אין בידינו לקבל גם את טענת התובע לפיה רנטת BEGאינה בגדר הכנסה, כיוון שהיא משולמת עבור נזקי בריאות.

סיכומו של דבר – עם כל ההבנה למצב הקשה בו מצויים התובע ואשתו, אין לנו אלא לקבוע כי הנתבע פעל כדין, בהתייחסו אל רנטת BEG כהכנסה, לצורך חוק הבטחת הכנסה.

לאור כל האמור, התביעה נדחית.

עוד נטען כי יש לראות בקרקע שבבעלותה כנכס למגורים לפי סעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א – 1980 (להלן – החוק) ועל כן מצבה בפועל אינו שונה ממבוטח המשכיר את הדירה שבבעלותו ושוכר תחתיה דירה חלופית.

] מיום 15.8.2011 תיקון מס' 38 ס"ח תשע"א מס' 2314 מיום 15.8.2011 עמ' 1099 (ה"ח 392) הוספת סעיף קטן 9(ב1) אופן חישוב ההכנסה מנכס נקבעה בתקנה 10 לתקנות: "כהכנסה חודשית מנכס יראו את השיעורים הנקובים בפסקות (2) ו-(3) להלן לפי העניין, מחולקים ב-12, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החודשית המופקת ממנו בפועל – לפי הסכום הגבוה יותר." בפסיקה נקבע כי יש לפרש את תקנה 10 לתקנות כאילו הוספו בה המילים: "ובילבד שיש ביכולתו של בעל הנכס להפיק את ההכנסה" כך שהשאלה הרלוואנטית הנה האם אכן קיימת למבוטח יכולת קונקרטית,שאינה ספקולאטיבית או תיאורטית, להפיק הכנסה מהקרקע העודפת באופן מיידי, בלא שיידרש להשקיע לשם כך הון עצמי וכאשר לא קיימת מניעה להפקת הכנסה מטעמים שאינם תלויים בו[footnoteRef:6].

כפי שנפסק, בענין עמר[footnoteRef:7] "חוק הבטחת הכנסה הנו חוק סוצאלי, המבוסס על אבני בוחן שעניינם גובה ההכנסה והיכולת להפיק הכנסה. החוק נועד בעקרו של דבר, להבטיח לכל אדם שאינו מסוגל לפרנס עצמו, ושהכנסתו פחותה מ'ריצפה' הקבועה בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, רמה מינימאלית של הכנסה לצורך קיום בסיסי. אין החוק מיועד לאלה היכולים להישתכר את המינימום שנקבע בו או היכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהוא. משכך, נשללת בסעיף 9 לחוק הקצבה ממבוטח שברשותו נכס שהחזקה היא שניתן להפיק הימנו הכנסה מינימלית. ההשקפה הגלומה בחוק היא שהציבור אינו חייב לתמוך באדם שיש לו רכוש ממנו ניתן להפיק, למצער, הכנסה מינימלית. כך, לשם המחשה, אם מבוטח הוא בעל דירה נוספת על זו שבה הוא מתגורר, עליו להשכירה ולהשתמש בדמי השכירות לשם סיפוק צרכיו הבסיסיים ולא לתבוע קצבת הבטחת הכנסה. מנגד, כאשר מדובר במבוטח שרכושו מצטמצם למקרר, תנור אפייה, כלי בית, כלי מיטה, מערכות בגדים ורהיטים בסיסיים לומדים אנו גזרה שווה מסעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 וקובעים כי אין הוא נידרש להעמידם למכירה על-מנת להמצא זכאי לקיצבת הבטחת הכנסה. פריטים אלה נחשבים כיום לצרכים חיוניים הדרושים כדי מחיית האדם ועל המדינה לסייע בהבטחת המצאותם אצל כל מבוטח". עוד נפסק שם כי: "בבחינת הצדק החברתי יש להיתחשב לא רק במי שתובע את קצבת הבטחת ההכנסה אלא גם במי שנושא במימונה. במדינת ישראל המדובר, בחלק הארי, בשכירים המשלמים דמי ביטוח לאומי, דמי ביטוח בריאות ממלכתי ובנוסף לכך מס הכנסה בשיעורים בין הגבוהים בעולם.". הינה כי כן באיזון של החוק בין צרכים קיומיים בסיסיים המחייבים תמיכה לבין הקופה הציבורית ניתנה העדפה לשמירה על דירת המגורים של המבוטח על פני נכסים אחרים, כך שדירת מגורים, בשונה ממגרש או קרקע או כספים המיועדים לרכישת דירת מגורים, מהוה אינה שוללת זכאות לקיצבת הבטחת הכנסה.

...

אין בידי לקבל את טענת התובעת.

] אשר על כן, התביעה נדחית.

תקנה 10 לתקנות קובעת את דרך חישוב ההכנסה כדלקמן: "כהכנסה חודשית מנכס יראו את השיעורים הנקובים בפסקות (2) ו-(3) להלן לפי העניין, מחולקים ב-12, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החודשית המופקת ממנו בפועל – לפי הסכום הגבוה יותר." בעיניין עמר קבע בית הדין הארצי לעניין ייחוס הכנסה מנכס את הדברים הבאים: "חוק הבטחת הכנסה הנו חוק סוצאלי, המבוסס על אבני בוחן שעניינם גובה ההכנסה והיכולת להפיק הכנסה. החוק נועד בעקרו של דבר, להבטיח לכל אדם שאינו מסוגל לפרנס עצמו, ושהכנסתו פחותה מ'ריצפה' הקבועה בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, רמה מינימאלית של הכנסה לצורך קיום בסיסי. אין החוק מיועד לאלה היכולים להישתכר את המינימום שנקבע בו או היכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהוא. משכך, נשללת בסעיף 9 לחוק הקצבה ממבוטח שברשותו נכס שהחזקה היא שניתן להפיק הימנו הכנסה מינימלית. ההשקפה הגלומה בחוק היא שהציבור אינו חייב לתמוך באדם שיש לו רכוש ממנו ניתן להפיק, למצער, הכנסה מינימלית. כך, לשם המחשה, אם מבוטח הוא בעל דירה נוספת על זו שבה הוא מתגורר, עליו להשכירה ולהשתמש בדמי השכירות לשם סיפוק צרכיו הבסיסיים ולא לתבוע קצבת הבטחת הכנסה." (עב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי – זהבה עמר (15.3.05), ההדגשה הוספה).

...

בסיכומיו שב התובע על טענותיו כי אין לייחס הכנסה רעיונית משווי הנכס אלא לפי גובה דמי השכירות שנתקבלו בעבר בפועל - 1800 ₪ בלבד, וכי לנוכח מצב הדירה ומצבו הכלכלי הקשה יש לראות בו כסטטוס של מי שמשכיר דירתו ולנכות את דמי השכירות ששילם התובע לדירה בה התגורר מגובה ההכנסה הרעיונית, כך שהתוצאה היא כי התובע זכאי לשיטתו לקצבה בסך 1566 ₪ לחודש.

אשר על כן, דין התביעה להידחות.

כללי במכתביו מימים 25.12.2017 ו-26.12.2017 הודיע הנתבע לתובעת על הפסקת תשלום גמלת הבטחת הכנסה שקבלה החל מחודש 11.2016 ועד לחודש 9.2017 (להלן – התקופה שבמחלוקת) ועל חוב שנוצר לה עקב כך בסך של 10,693 ₪.

הנתבע טוען כי התובעת התגוררה בפועל בקומה העליונה יחד עם אחיה ראמי, ואמה, ומכיוון שדירת הקרקע אותה ירשה עמדה ריקה, יוחסה לה הכנסה בגין אותה דירה בהתאם לחוות דעת שמאית מיום 20.12.17.

בתע"צ מטעם הנתבע מיום 29.5.19 צוין כי לנוכח העובדה שהתובעת ירשה את דירת הקרקע יחד עם אמה, נזקפה לה בחישוב ההכנסה מחצית משווי הבעלות וההכנסה הרעיונית בדירה.

בהקשר זה נקבע כי את תקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה "יש לפרש כאילו הוספו בה המילים: ובילבד שיש ביכולתו של בעל הנכס להפיק את ההכנסה" כאשר נטל ההוכחה בדבר קיום היכולת האמורה מוטל על המוסד.

לנוכח לשון הצוואה, הסיפא שלה כי "בנוגע לחלקות עליה בנויה דירתי 71+68 הנמצאת כמוזכר לעיל גוש 19575 תהיה מחלקו של בני ראמי" והרישום כפי שנעשה בפועל בלישכת רישום המקרקעין, ברור כי לתובעת אין זכות בעלות בדירה ודין טענת הנתבע בנושא זה להדחות.

...

לנוכח לשון הצוואה, הסיפא שלה כי "בנוגע לחלקות עליה בנויה דירתי 71+68 הנמצאת כמוזכר לעיל גוש 19575 תהיה מחלקו של בני ראמי" והרישום כפי שנעשה בפועל בלשכת רישום המקרקעין, ברור כי לתובעת אין זכות בעלות בדירה ודין טענת הנתבע בנושא זה להידחות.

על כן, למעלה מן הצורך ואף אם מוטעית הייתה קביעתנו בדבר ייחוס הכנסה מהדירה לתובעת, הרי שלא ניתן לייחס לתובעת הכנסה (גם לא בשיעור מחצית) על בסיס חוות דעת זו. לנוכח כל האמור, התביעה מתקבלת, ומכתבי הנתבע מימים 25.12.2017, ו-26.12.2017 – בטלים.

הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ תוך 30 יום.

במכתבו של הנתבע מיום 30/10/2019 הודיע לתובע על הפחתת סכום גמלת הבטחת הכנסה בעבור זוג מסכום של 3292 ₪ לסכום 1004 ₪ החל מחודש 08/2019, בגין הכנסות מנכסי מקרקעין.

סוגיית הבעלות על הקרקע הטעונה הכרעתנו, יש בה כדי להשפיע על הקף גימלתו של התובע, שכן, על פי הוראות חוק הבטחת הכנסה, בעלות בנכס כלשהוא מזכה את התובע בהכנסה רעיונית, שיש לקזזה מהגימלה, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה בפועל, כדלהלן.

בנסיבות אלו, שעה שלא קיימת מחלוקת לגבי שווי הנכס ושעה שהתובע לא הביא כל אסמכתא לסתירת בעלותו על הקרקע ולכך שהדירות שנלקחו בחשבון בבעלות בניו, הרי שיש להביא בחשבון בחישוב זכאותו של התובע לגימלת הבטחת הכנסה את שווי הנכס כמפורט בדו"ח השמאות.

...

לפיכך, טענת קיומו של מעשה בית דין נדחית.

על פי חומר הראיות שהוצג בפנינו, ולאחר שנתנו דעתנו לסתירות בגרסת התובע, הגענו למסקנה, שהתובע הוא הבעלים על שני הנכסים שבם מתגוררים הבנים.

 משאלו הם פני הדברים- דין התביעה להידחות.