חישוב הוצאות משפט בתביעה אזרחית

בעיניין זה יפים דבריה דבריה של השופטת שטמר בבש"א רחובות 1210/06 עריית רחובות נ' האחים ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 29.3.07) לפיהם: "[...] איני רואה הקבלה בין עניין בלונדר לענייננו. בעוד שבעניינינו עותרת התובעת להשבת כספים ששולמו, הרי בעיניין בלונדר עתרו התובעים למתן סעד הצהרתי לפיו דרישת התשלום הוצאה בחוסר סמכות והנה בטלה, עניין המצוי בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים". ומוסיפה כי: בשאלת סמכותם העניינית של בתי המשפט לידון בתביעת השבה המוגשת כנגד רשות מקומית, נקבע כבר בהילכת צרפתי כי זו נתונה לבית המשפט האזרחי, בהתאם לסכום התביעה (רע"א 6590/05 עריית אשדוד נ' שמעון צרפתי (נבו 18.09.2005) (להלן: "הילכת צרפתי") בעניינינו, טוען התובע לזכאותו להשבת יתרת היטלי הפיתוח לאחר ששילם לנתבעת תחת מחאה ונוקב בסכומים מדויקים ובתאריכים מוגדרים עליהם נידרשת ההשבה .

על עקרי שיטה זו עמד בית המשפט העליון, בין היתר בעא 1711/02 עריית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים חולון ואח', פ"ד נח(5), 933, מפי נשיאת בית המשפט העליון, כתוארה אז, כב' השופטת אסתר חיות: "[...] שיטת החיוב העיקרית שעל-פיה נוהגות הרשויות המקומיות כיום בהטילן תשלומי חובה כאמור היא שיטת ההיטל. בנגוד לשיטת "דמי הישתתפות" שנהגה בעבר, מבוססת שיטת ההיטל על חישוב כלל העלויות הצפויות לגבי סוג התשתית הרלוואנטי בתחומי הרשות המקומית, ואין היא מקיימת זיקה של מימון בין שיעור ההיטל לבין העלות המיידית של התשתית הספציפית (ראו ע' שפיר, אגרות והיטלי פיתוח רשויות המקומית (כרך א) (להלן – שפיר אגרות [23], בעמ' 92.

...

לטענת התובע, ביום 10.12.12, במהלך פגישה עם מנהלת הכספים, הושגה פשרה שלפיה התובע ישלם אגרות על 40 מ"ר חריגה ולא על כ-82.63 מ"ר ואף הוצא זיכוי על סך 24,332 בו נכתב "תיקון החיוב בעקבות הצגת מסמך של רכישת הנכס". ביום 12.12.2013, שולמו האגרות בגין 40 מ"ר על סך 12,582 ₪ בהתאם לתיקון החיוב בפשרה שהושגה כאשר נכתב "חיוב היטלים על מרתף בלבד לאחר בחינת המסמכים שהוגשו". ביום 15.12.13 הודיע התובע בהודעת מייל למהנדס העיר, הממונה הישיר של מנהלת הכספים ששילם את האגרות בגין המרתף בהתאם לסיכומים ביניהם וכעת הוא בשלב הכנת התכניות ומבקש לקבל אישור עבורן.

סוף דבר לאחר בחינת מכלול העדויות , הסיכומים, התצהירים, המסמכים אני מוצאת כי על אף שהוכח בין הצדדים כי הייתה פשרה כזו או אחרת, לא קם לתובע סעד השבה מהעילות שנתבעו על ידו.

לנוכח האמור לעיל ובנסיבות הענין, התוצאה היא, שככלל יש לבית המשפט האזרחי סמכות לדון בתביעת ההשבה ובפרט בהתאמה לסכום ההשבה הנדרש יכולה התביעה להידון בבית משפט השלום.

לפיכך אני דוחה את התביעה.

מכאן טען המבקש כי היתנהלות מילגם שגבתה מחברי הקבוצה את סכומי המאקסימום הקבועים בתקנות הגבייה (23 ₪ למכתב דרישה בדואר רשום ו-16 ₪ למכתב דרישה בדואר רגיל) ועוד הוסיפה על כך מע"מ, באופן שאותן הוצאות גבייה משמשות ברובן כמקור רווח אדיר למילגם, הנה היתנהלות שנוגדת את הדין ומחייבת קבלת בקשת האישור ובירור התובענה כתובענה ייצוגית.

בנוסף, במסגרת הדיון בבקשת האישור, נידרש התובע המייצג להוכיח באופן לכאורי את העובדות הנטענות בכתב התביעה, באופן שיש בו כדי לשכנע את בית המשפט, במידת סבירות ראויה, שהתובע המייצג ממלא אחר כל תנאי הסף הדרושים לשם אישורה של התובענה כתובענה ייצוגית, וכי קיים סיכוי סביר שבמהלך המשפט יוכחו במידה הנדרשת במשפט האזרחי, עילותיה של התביעה.

טענתו המרכזית של המבקש מתייחסת לאופן חישוב הוצאות הגביה בגין דוחות חניה שנשלחו לחייבים על ידי מילגם עבור הערייה.

...

משכך, אין מנוס מלהורות על דחיית בקשת האישור.

סוף דבר סיכומו של דבר – בקשת האישור נדחית.

המבקש ישלם את ההוצאות שנפסקו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום במלא בפועל.

בסופו של דבר עתרה ינקוביץ לאשר את פסק הבוררות המקורי, כפי שניתן בזמנו, על כל חלקיו, מכוח הוראות סעיף 23 לחוק הבוררות, תוך קביעה כי הסכומים שעוכבו מכוח פסק הבוררות יישאו ריבית מיום הגשת הבקשה לאישור ועד למועד התשלום בפועל, וכן לחייב את מעונות בהוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד. תשובת המשיבה מעונות לבקשה לאישור פסק בורר מעונות העלתה טענות דיוניות שונות, לגבי אופן הגשת הבקשה ועריכתה.

בבואנו לבחון את סמכויותיו של בורר – בדרך שהותוותה לעיל, תוך השוואה לסמכותו של בית משפט בתובענה אזרחית רגילה – יש ליתן את הדעת לכך שלא נוצרת סתירה או אי-התאמה עם הוראותיו המפורשות של חוק הבוררות.

בהמשך הסעיף נקבע כי "טעות" הנה "טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". על אף הדמיון האמור בין הסעיפים, הודגש כי לעומת סעיף 81 לחוק בתי המשפט אשר "נסב על טעות שהיא בדרך-כלל טעות טכנית-מקרית", הרי שכאשר מדובר בתיקון או הבהרה הניתנים באמצעות פסיקתא הם "אינם חייבים להיות טכניים בלבד" [ראו: עניין מיטרני, פסקה 16].

...

סוף דבר לוּ תישמע דעתי, נקבל את בקשת רשות הערעור ונדחה אותה לגופה, תוך שנקבע כי לא נתונה לבורר סמכות למתן פסיקתא מבהירה או מתקנת אלא אך למתן פסיקתא משקפת.

כאן המקום להזכיר שככלל, החלטה לדחיית בקשה למתן רשות ערעור, אשר ניתנה על ידי דן יחיד אינה בבחינת הלכה מחייבת (השוו בר"מ 7511/14 מנהל הארנונה בעיריית תל אביב יפו נ' א.ק. יוניברס בע"מ (22/11/16, מפי כב' הש' דנציגר, פוגלמן וסולברג; "ברם, צוין כי הדברים נאמרו כאמרת אגב במסגרת החלטה בדן יחיד שדחתה בקשת רשות לערער, והם אינם בבחינת הלכה מחייבת כפי פסק הדין בעניין שקם". גם בבע"מ 1811/20 פלוני נ' פלונית (13/4/21), מפי כב' הנשיאה חיות וכב' השופטים מזוז וקרא נקבע: "ראשית, אין מדובר בהלכה אלא בהחלטה שניתנה בדן יחיד, אשר דחתה בקשה לרשות ערעור תוך הערות שהן בגדר אמרת אגב". משכך, נדחית טענתה של מעונות כי לבורר הייתה סמכות להבהיר את פסק הבוררות שנתן או לתקנו, וכל שהיה ניתן לו – אילו ניתנה החלטתו בסמכות לאחר ששני הצדדים פנו אליו כאל בורר – היה למתן פסיקתא משקפת.

סוף דבר אני מקבלת אפוא את בקשתה של ינקוביץ, מאשרת את פסק הבוררות מיום 27/10/19 על כל חלקיו, ונותנת לו תוקף פסק דין.

בירור תביעה שעניינה בעלות במקרקעין איננו בסמכותו העניינית של בית משפט זה. דא עקא, ועתירת הנתבעים להשלמת רישום בעלותם ב- 51.5% מהבעלות בבניין איננה מתבררת בתביעה עצמאית שהגישו אלא כתביעה שכנגד, שעליה חלה ההוראה בסעיף 51 (א) (4) בחוק בתי המשפט, המתייחסת לסמכות עניינית של בית משפט השלום כך: תביעה-שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה-שכנגד אשר יהיה.

בחינתה של הטענה במצב זה, הראתה שעדיפה פרשנות התובעים לפיה מועד החבות בתשלום חל רק מעת שנימסר התחשיב לסבי במהלך 2016, ועוד הראתה שיש לדחות את טענת ההתיישנות גם מטעמי מניעות וחוסר תום לב. לפיכך, נמצא שיש לחייב את סבי בתשלום ששלמו התובעים למס שבח, אך נדחתה הטענה לחיובו בהוצאות התובעים לחישוב המס ונדחתה הטענה להשתת "הקנס" שנקבע בהסכם ההלוואה, בשיעור של 3% לשבועיים.

· מאחר וחלקה העקרי של התביעה היתקבל, אך רק ביחס לסבי, ונוכח המשאבים הרבים שהושקעו בבירור התביעה והתביעה שכנגד, אני מחייב את סבי לשלם לתובעים את אגרת בית המשפט ובנוסף לה גם לשאת בהוצאות התובעים ובשכר טירחת עו"ד בסך כולל של 75,000 ₪.

...

· אני מחייב את סבי לשלם לתובעים סך של 1,159,952 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.3.17.

· אני מחייב את התובעים למסור לנתבעים, כנגד התשלום האמור, את כל המסמכים הנדרשים מהם להעברת 51.5% מהזכויות בבניין (במושע) לסבי ולבלהה.

· מאחר וחלקה העיקרי של התביעה התקבל, אך רק ביחס לסבי, ונוכח המשאבים הרבים שהושקעו בבירור התביעה והתביעה שכנגד, אני מחייב את סבי לשלם לתובעים את אגרת בית המשפט ובנוסף לה גם לשאת בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 75,000 ₪.

בתוך כך, נדחתה טענת המדינה להתיישנות התביעה לפי חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים) לנוכח קביעותיו של בית משפט זה בפסק הדין הראשון; נקבע כי לא מדובר ב"פעולה מלחמתית" שבגינה פטורה המדינה מאחריות לפי סעיף 5(א) לחוק זה; וכי הארוע לא נופל להגדרת "תאונת דרכים" שבחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, אשר מחריג מתחולתו את מי שניפגע מפעולות איבה.

בית המשפט חישב את הפסדי השכר ממועד פרישתו של המשיב מאגד (יום 20.1.2004), כשהחל ממועד זה, הפסדי השכר חושבו לפי נכות תפקודית וגריעה מכושר הישתכרות בשיעור 40%, והחל מיום 1.1.2018 – לפי אובדן כושר הישתכרות מלא.

בית המשפט לא פסק פיצוי בראשי הנזק של עזרה לזולת, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר או לעתיד, בין היתר מכיוון שכנפגע תאונת עבודה המשיב יהיה זכאי לפנות בנושאים אלה למל"ל. מהסכום הכולל (6,573,800 ₪) נוכו תגמולי המל"ל בסך 4,677,176 ₪.

...

לסיכום, מכל הטעמים שפורטו לעיל מצאתי כי אין להטיל על אגד או על המדינה את האחריות לנזקיו של המשיב.

סוף דבר, שיש לקבל את ערעור המדינה ולהורות כי אין היא אחראית לנזקי המשיב הנובעים מהפיגוע.

כמו כן, וכאמור לעיל, יש לדחות את ערעור המשיב בכל הנוגע לאחריותה של אגד.