חישוב גמלת שמירת הריון ודמי לידה על בסיס משכורת שלושה חודשים

בגין פיטורים אלו, טוענת התובעת כי היא זכאית לסעדים הבאים: פיצוי בגין אובדן שכר של שלושה חודשים מתום חופשת הלידה, תמורת הודעה מוקדמת של 20 ימים, פיצוי בגין אי עריכת שימוע, פיצוי פיטורים, פיצוי בשיעור 150% מהשכר שהיה מגיע לה בתקופה המזכה, דמי הבראה, הפרשות לפנסיה בגין כל תקופת העבודה לרבות התקופה המוגנת בחוק עבודת נשים, פדיון ימי חופשה, פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה וכן פיצוי בגין עוגמת נפש.

שנית, אף אם התובעת אכן הגיעה לבקר בגן שלוש פעמים במהלך תקופת שמירת ההיריון, הרי שאין בכך כדי ללמד כי אכן היתקיים קשר רצוף גם במהלך תקופת חופשת הלידה, ואף אין בכך כדי לתמוך בהכרח בטענתה כי היתקיימה שיחת הפיטורים בין גב' דוד לבין בעלה של התובעת.

לא הוצגו נתונים כלשהם לגבי גובה הקיצבאות שקבלה התובעת בתקופה זו מהביטוח הלאומי, ולכן ייעשה חישוב ההפרשות על בסיס ממוצע שכר של שלושת החודשים המלאים האחרונים בטרם הפסיקה התובעת את עבודתה (ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 2013), שהנו בסך 3,583 ₪.

...

] לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין גובה הפיצוי שיש לפסוק, אם בכלל, לפי הוראת חוק זו (ע"ע (ארצי) 39970-03-14 שומרוני חברה להשקעות נ' דאוד טארק, מיום 19.3.19), תשלם הנתבעת לתובעת סך של 2,000 ₪ בלבד בגין רכיב זה. קיזוז הודעה מוקדמת הנתבעת טוענת כי יש לקזז מכל סכום המגיע לתובעת סך של 3,700 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

עם זאת, לאחר בחינת נסיבות העניין, לא מצאנו כי יש לקזז את תמורת ההודעה המוקדמת.

סיכום על יסוד כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, והתובעת זכאית לסכומים הבאים: א. פדיון חופשה בסך 740 ₪ ב. דמי הבראה בסך 1,710 ₪ ג. הפרשות לפנסיה ולפיצויים בסך 5,976 ₪ ד. פיצוי בגין העדר הודעה על תנאי עבודה בסך 2,000 ₪ לסכומים האמורים יצטרפו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.10.2014 ועד למועד התשלום בפועל.

בית הדין האיזורי לעבודה בנצרת ב"ל 70755-10-18 לפני: כב' השופט מוסטפא קאסם נציג ציבור (עובדים) מר חיים אמויאל נציג ציבור (מעסיקים) מר אריה להב התובעת סול יגאלי ע"י ב"כ עו"ד ראמי שומר – בהתאם למינוי עפ"י חוק הסיוע המשפטי הנתבע המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ עו"ד סירין זועבי בסול פסק דין

התובעת הוסיפה כי עם היתרחבות העסק, פתיחת הסניף בנתניה וקבלת הניהול עליו, היא נאלצה לעבוד בהקף עבודה רחב יותר ובשעות עבודה רבות, ולכן בשיחה עם המעסיק ולאחר היתייעצות עם יועץ פינאנסי ורואה חשבון, הוחלט להעלות את שכרה בשלוש פעימות: פעימה ראשונה בחודש 7/2017 לסך של 8,500 ₪, פעימה שנייה בחודש 10/2017 לסך של 10,000 ₪ ופעימה שלישית בחודש 1/2018 לסך של 15,000 ₪.

לחילופין, וככל שבית הדין יגיע למסקנה שלא הייתה הצדקה להעלאת השכר בסמוך ללידה, כי אז יש לחשב את בסיס השכר בהתאם לתלושי השכר שלפני ההיריון, קרי בהתאם לתלושי השכר בחודשים 7/2017-8/2017, ולא על בסיס שכר המינימום שהנו נמוך אף מהשכר שהשתכרה התובעת עם תחילת עבודתה.

מטרת תשלום דמי הלידה הנה לפצות את המבוטחת על אובדן הכנסה מעבודה, שניגרם בשל ההיריון והלידה, כאשר גמלת דמי לידה הנה מסוג הגימלאות המחליפות הכנסה, ועל כן אין היא ניתנת לכל מבוטחת, אלא אך ורק למבוטחת, שלרגל ההיריון או הלידה אין היא עובדת או עוסקת במשלח ידה (דב"ע נב/0-3 עטיל זאקס – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 153), וזאת על בסיס שכרה הרגיל שהייתה משתכרת עד אשר נפסקה עבודתה לרגל הלידה.

...

הנתבע הסביר במכתבו, כי "בבדיקות שערכנו לא מצאנו כי קיימת הצדקה להעלאה בשכרך בסמוך ללידה". עיקר טענות הצדדים התובעת טענה בכתב התביעה כי החל מיום 1.5.13 היא עבדה במשרה מלאה בסניף שבבית לחם הגלילית וכי עבודתה בתקופה זו הייתה בהיקף מצומצם, מה שהצדיק את השכר שקיבלה בסך של 5,750 ₪.

להלן נביא את הנימוקים שהובילו למסקנה אליה הגענו: התובעת טענה בכתב התביעה כי ההצדקה להעלאת שכרה, נעוצה בגידול בהיקף עבודתה שעלה פי שלושה עם תחילת עבודתה גם בסניף נתניה, מה שהצדיק שכר של 15,000 ₪ ברוטו בחודש.

סיכום לאור כל האמור לעיל, לאחר שנתנו דעתנו לגרסת התובעת ולגרסת יתר העדים בתיק ולאחר ששקלנו את נסיבות העניין וכלל החומר, ומשלא שוכנענו כי שכרה של התובעת משקף את עבודתה דה פקטו או את השכר שקיבלה בפועל – החלטנו לדחות את התביעה.

בשים לב לתוצאה אליה הגענו, ובשים לב לסתירות שמצאנו בגרסתה של התובעת אותן פירטנו בהרחבה לעיל, אנו סבורים שיש הצדקה לחייב את התובעת בהוצאות משפט בסכום מופחת לטובת הנתבע, זאת חרף העובדה כי מדובר בהליך שהנו מתחום הביטחון הסוציאלי.

על כן, התובעת תשלם לנתבע, הוצאות משפט בסך של 1,200 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

כן טוענת המבקשת כי הקטינה סובלת מרפלוקס ולפיכך נידרשת לסוג מטרנה מיוחדת בעלות קופסא בסך 46 ₪, ובחישוב ארבע קופסאות אשר לטענת המבקשת נידרשות לקטינה למשך שבוע – מסתכמת עלותם החודשית בסך כ-700 ₪ לחודש.

לטענת המבקשת צרפה לבקשתה מסמכים מהמל"ל מהם עולה כי המבקשת זכאית לדמי לידה בסך 41,484 ₪, והפרשי דמי לידה בסך 12,067 ₪.

כן צרפה המבקשת אסמכתות מהמל"ל לפיהן הייתה בשמירת הריון בחודשים 05/21 – 12/21, והייתה זכאית בחודשים אלו לגימלת שמירת הריון בסך כ-8,600 ₪ לחודש.

המבקשת צרפה לבקשתה שלושה תלושי שכר של המשיב לחודשים 03/20 – 05/20 מהם עולה כי מישתכר בסך 9,957 ₪ בממוצע נטו (לאחר נכויי חובה).

לטענת המשיב הכנסתו ההפנויה היא כ-6,000 ₪ בחודש, וכי הוא עתיד בקרוב לשכור דירה למגוריו, ולפיכך לטענתו חיובו בסכום אליו עותרת המבקשת לא יותיר בידו אמצעי קיום בסיסיים.

לטענת המשיב הכנסתה של המבקשת פחתה בשנה האחרונה נוכח היותה בשמירת הריון ובחופשת לידה, ואף כעת כשאר המבקשת שבה לעבודתה הקטינה את אחוזי משרתה ל-80%, כך שלטענתו הכנסתה הנוכחית אינה משקפת את פוטנציאל הישתכרותה אשר לטענת המשיב גבוה בכ-25%.

...

לאור כלל האמור לעיל, לאחר שעיינתי באשר הוגש במסגרת תובענה זו, לאור גילו של הקטין, הדין החל ונטל החיוב בנסיבות העניין וכן נוכח סכום המזונות המינימאלי הנדרש עבור קטינים שאינו דורש ראיה בהיותו בתחום הידיעה השיפוטית של בית המשפט אני מורה כדלקמן: אני מחייבת את המשיב לשלם עבור מזונות הקטין לידי אמו, המבקשת, הסך של 1,800 ₪ לחודש.

האם כדין קבע הנתבע את הבסיס לתשלום גמלת שמירת הריון ודמי לידה לנתבעת, שלא על הבסיס השכר שבתלושי השכר, זו השאלה אשר מצויה בבסיס המחלוקת בתובענה זו. העובדות הצריכות לעניין: התובעת הועסקה בחברת ע.א הובלות (להלן: "החברה") החל משנת 2014 ועד לחודש 9/2017 ושכרה החודשי עמד על כ- 6,500 ₪.

ביום 21.1.2020 נשלחה לתובעת הודעה מהנתבע בדבר זכאות וחישוב דמי הלידה וגמלת שמירת הריון.

שכרה של התובעת לא השתנה בשלוש השנים לפני יציאתה לשמירת הריון.

...

] לאור האמור לעיל, בבחינת נסיבות המקרה, הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבל את התביעה.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעת השתתפות בהוצאות משפט בסך 4,000 ₪.

הנתבע טוען, כך: התובעת לא יכולה לבחור בתשלום דמי לידה כעובדת עצמאית על פני תשלום הגימלה כעובדת שכירה, והיא גם אינה יכולה לבחור באפשרות המיטיבה עמה, והמחוקק לא קבע אפשרות בחירה שכזאת; הזכאות לתשלום דמי לידה מותנית בהתקיימות תנאי הזכאות לגבי כל אחת מההגדרות הנ"ל (שכירה ועצמאית), בנפרד ובנבדל לגבי אחת מהן; העובדה שהוא שילם לתובעת דמי לידה על סמך הכנסותיה כעובדת עצמאית לא מהוה השתק או מניעה, ומערכת היחסים שלו עם המבוטחים נקבעת על פי החוק, בלבד; התובעת לא זכאית לדמי לידה כעובדת עצמאית, היות שהיא לא שילמה דמי ביטוח מהכנסתה כעובדת עצמאית במשך 6 חודשים עובר ליום הקובע, שהנו יום הפסקת העבודה לרגל הלידה; היות שהתובעת לא זכאית לדמי לידה בגין עבודתה כעובדת עצמאית, מחובתו לפעול לגביית החוב שנוצר לה; הוועדה לבחינת חובות ביטלה 30% מהחוב שנוצר לתובעת, והיא זכתה להשאיר בידיה כספים שהיא לא היתה זכאית להם על פי דין; התובעת אינה מעלה טענות כנגד החלטת הוועדה לבחינת חובות, ובכל מקרה בית הדין לא מוסמך להחליף את שיקול דעתה של הוועדה.

עוד נקבע, כי העקרונות העומדים בבסיס דמי הלידה הם שניים: האחד – גמלה מחליפת הכנסה לצורך שמירת רמת מחייתה של הזכאית לגימלה; והשני – עקרון בטוחי לפיו גמלה זו ניתנת רק למי שעומדת בתקופת האכשרה כעובדת או עובדת עצמאית, אשר בוטחה על פי מעמדה משך כל תקופת הביטוח הנדרשת בחוק; שנית, ואשר לאפשרות הבחירה – התובעת לא טענה במפורש בסיכומיה, וממילא גם לא הוכיחה, כי במישור הנורמאטיבי קיימת לה אפשרות לבחור בין קבלת הגימלה לדמי לידה כעובדת שכירה לבין קבלת הגימלה לדמי לידה כעובדת עצמאית.

זאת, לאור לשונו המפורשת של הסיפא לסעיף 54(ב)(1) לחוק, שם נקבע כי חישוב ההכנסה שבבסיס גמלת דמי הלידה לא יביא בחשבון את הכנסות המבוטחת כעובדת עצמאית, אלא אם כן היתה זכאית לדמי לידה אילו היתה עובדת עצמאית בלבד – מה שלא מתרחש בעניינינו, כאמור לעיל.

בית הדין הארצי קבע, כי את עבודתה של המבוטחת כעובדת ב"משרה הראשונה" וכעובדת עצמאית ב"משרה השניה", היא הפסיקה לרגל ההריון, ואין מחלוקת שאם היא לא היתה עובדת כעובדת שכירה, היא היתה זכאית לדמי לידה לאור עבודתה ב"משרה השניה" – תחילה כשכירה ולאחר מכן כעובדת עצמאית.

אשר לאפשרות השלישית שצוינה בפסק הדין – "יתכן מקרה שלישי, שבו המבוטחת לא היתה בו זמנית במעמד כפול של עובדת ועובדת עצמאית, אלא תחילה היא בוטחה כעובדת ולאחר מכן כעובדת עצמאית, או להיפך. במקרה שכזה, אף אם כל תקופת ביטוח בנפרד במעמד המסוים אינה מספקת להקים הזכאות לדמי לידה, הרי שהזכאות צריכה להקבע עפ"י תקופות הביטוח המצטברות של אותה מבוטחת כעובדת תחילה וכעובדת עצמאית לאחר מכן, או להיפך; ואם נצברה תקופת הביטוח המלאה עקב צירוף תקופות הביטוח כאמור, תקום הזכאות לדמי לידה, שיחושבו עפ"י השכר הרגיל גם לאור מעמדה האחרון של המבוטחת לפני התאריך הקובע" – נראה כי מדובר באימרת-אגב, שלא יושמה בפועל מעולם.

...

טענות הצדדים – התובעת טוענת, כך: היא עומדת בתנאי הזכאות לקבלת דמי לידה כעצמאית; לאחר שקיבלה דמי לידה כעובדת עצמאית, באופן אוטומטי וללא הגשת תביעה לנתבע, הנתבע הוא זה שהנחה אותה להגיש תביעה לדמי לידה כעובדת שכירה, וכך היא עשתה; בשום שלב הנתבע לא הבהיר לה שהיא עלולה לאבד את דמי הלידה כעובדת עצמאית, ומה גם שמדובר בתביעה שאושרה אוטומטית לאחר הלידה; היה על הנתבע להזהיר אותה מפני הפגיעה האפשרית בזכויותיה; היא אינה מבקשת לקבל תשלום ביתר ו/או תשלומים במקביל בגין עבודתה כעצמאית וכשכירה, ואם היא היתה יודעת שזאת היתה התוצאה, היא היתה מוותרת על התביעה לדמי לידה כעובדת שכירה ולא היתה מגישה אותה; גם הועדה לבחינת חובות של הנתבע סברה כי החוב נוצר באחריות הנתבע.

מקובלת עלינו טענת הנתבע כי לא ניתן לראות בעבודת התובעת כרופאת שיניים עצמאית, מיום 30.9.2021 ועד ליום 2.1.2022, כהמשך כלשהו של עבודתה כעובדת שכירה במרכז הארצי לבחינות והערכה בחודשים 11-12/2020, 9 חודשים לפני כן. גם לא ניתן לראות בעבודתה של כרופאת שיניים עצמאית, כמצוין לעיל, כהמשך לעבודתה כעובדת שכירה במרפאתה של ד"ר יחזקאלי, בתקופה שבין יום 2.7.2021 ליום 30.11.2021.

אנו סבורים כי במצב שהחוב בוטל בחלקו, לא ניתן לומר כי התובעת קופחה בצורה כלשהי, ואף לא ניתן לקבוע כי התובעת כלל אינה צריכה לבצע החזר לנתבע, ומשעה שהיא קיבלה סכום שהיא אינה זכאית לו על פי הוראות הדין; שישית, מקובלת עלינו עמדת הנתבע, כי משעה ששולמה גמלה לתובעת שלא בהתאם להוראות הדין, הרי שעליו לגבות בחזרה את הסכום ששולם לה, ואין לו שיקול דעת לנהוג אחרת במקרה שכזה.

במקרה שלפנינו, החלטת הועדה הינה מנומקת, ונקבע בה, כך: "חוב בדמי לידה שנוצר עקב חישוב מחדש לאחר בירור מעמד. לאור בקשת הסניף מחליטה הועדה לאמץ את המלצתה ולבטל 30% מהסכום המקורי". לא מצאנו כי הועדה התעלמה מנתון כלשהו בהחלטתה שבנדון (לרבות ההכנסות הגבוהות של בן הזוג), או כי החלטתה בלתי סבירה עד כדי הצדקה לבטלה.

לסיכום – דין התביעה להידחות.