חישוב בסיס השתכרות לצורך דמי אבטלה

הפסד דמי אבטלה: התובע לא הוכיח כי שכרו הקובע היה כפי שנטען על ידו, ולא קמה לו זכות לדמי אבטלה לפי שכר זה. התובע יכול היה למצות את זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי.

לתלושי השכר שקבלה המערערת לא היה כל ערך, משהם לא שיקפו את הישתכרותה או את הבסיס לחישוב שכרהּ.

...

בנסיבות אלה נדחית טענת הקיזוז במולאה.

סיכום התביעה מתקבלת בחלקה.

התביעה נגד הנתבעים 2, 3 ו-5 נדחית.

יחד עם זאת, מצאנו מקום לחשב את שכרה החודשי של התובעת על יסוד 3,400 ₪ (המשקף אחוזי משרה גבוהים יותר) מהטעמים שלהלן: ראשית, סכום זה עמד בבסיס החישובים החילופיים שערכה הנתבעת בסיכומיה.

מטעמים אלה סבורים אנו כי יש מקום לבצע את החישובים בגין הפסד הישתכרות על יסוד משכורת חודשית בסך 3,400 ₪.

התובעת אכן צירפה לתצהירה מיסמך מאת המוסד לביטוח לאומי מנו עולה כי תביעתה לדמי אבטלה נדחתה ביום 8.9.14 בשל אי צבירת תקופת עבודה הנדרשת כתקופת אכשרה לצורך דמי אבטלה.

...

בהתחשב בכלל נסיבות הענין מצאנו לפסוק לזכות התובעת פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין נזק לא ממוני בהתאם לחוק שוויון.

סוף דבר – התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, את הסכומים שלהלן (נקובים בערכי ברוטו): פיצוי בגין הפסד השתכרות בסך 18,700 ₪.

השאלה הנצבת במוקד הליך זה עניינה בשאלת השכר הקובע אשר הישתכרה התובעת, לצורך קביעת בסיס השכר לתשלום דמי אבטלה.

לא נעלם מעיני אישור המעסיקה מיום 22.10.2018, ממנו עולה כי לעמדת המעסיקה - " במקרה דנן מדובר בתמריץ שכר בגין עבודה שהנו חלק ממשכורתה של טליה , לכל דבר ועניין ומשכך יש לכלול סכום זה בסיס לחישוב (כך במקור ר.צ) דמי האבטלה המשולמים לטליה". אמרה מעורפלת זו של המעסיקה אשר הובהרה כעשרה חודשים לאחר סיום ההעסקה, אינה נלמדת מהסכם התמריץ ,ואף אינה מבהירה מדוע בחודש ספטמבר כארבעה חודשיים טרם סיום עבודת התובעת הוחלט להגדיל את שכרה בסך של 7,500 ₪ (30,000 ₪ בחלוקה לארבעת החודשים שנותרו עד למועד סיום ההעסקה).

...

ככל שרואים במענק כשכר רגיל התוצאה היא כי שכר התובעת שונה מחודש מרץ לחודש אפריל 2017 מ- 8,000 ₪ לסך של 14,000 ₪.

השאלה הנשאלת היא האם תמריץ זה מהווה חלק מהכנסתה הרגילה של התובעת אותו יש להביא בחשבון לחישוב בסיס הגמלה? סבורני כי התשובה לשאלה שלילית היא , ואפרט.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, התוצאה היא כי דין התביעה להידחות.

אדגיש שלא ניתן להיתחשב בתקופות אי הכושר הארוכות שקבע המוסד לביטוח לאומי, שעה שניכר שהמוסד לא היה מודע למכלול הנסיבות שנחשפו במשפט, לרבות העובדה שהעסק הוא של זוגתו של התובע, שהעסק לא עבד במשך חודשים ארוכים ללא קשר לתאונה והתובע התפרנס מדמי אבטלה, שמדובר בעסק שלא הוכח שהיו לו הכנסות כלשהן ואף לא הוכח שבכלל נדרשה עבודתו של התובע במועד התאונה וכאשר התובע עצמו העיד, שבשנים שחלפו שמר על ילדיו הקטנים.

אציין שגם אם אניח שראוי לחשב את אובדן כושר ההישתכרות בהתאם לבסיס שכר גבוה יותר, אין מקום לערוך את החישוב לפי שכר ממוצע במשק, לכל היותר ניתן היה להיתחשב בבסיס שכר של כ- 6,500 ₪ (שלכאורה עולה מדו"ח רווח והפסד שהציג התובע בגין 3 חודשי עבודה), ואולם אז ראוי היה לבצע חישוב גלובאלי חלקי, בשים לב שהתובע מצליח להשביח את הכנסותיו ומכאן שהשפעת התאונה חלקית בלבד.

...

סוף דבר אחר כל האמור לעיל מתקבלת הערכת הנזקים הבאה: הפסדי שכר לעבר - 50,000 ₪ אבדן כושר השתכרות - 100,000 ₪ פיצוי בגין עזרת צד שלישי - 14,000 ₪ פיצוי בגין הוצאות רפואיות, נסיעות והוצאות אחרות - 4,000 ₪ נזק לא ממוני - 16,912 ₪ סך כל הפיצוי - 184,912 ₪ ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי – האם מדובר ברכב בשירות המעביד? הנתבעת טוענת לניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי בשיעור של 166,949 ₪.

סוף דבר כמפורט ארוכות לעיל, דינה של התביעה להתקבל לאחר שהתובע עמד בנטל להוכיח את נסיבות התרחשות התאונה, היותה של התאונה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, וכן נדון מצבו הרפואי, שיעור הנכות ונזקו.

אחר כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע סך של 46,228 ₪ בתוספת שכר טרחה והחזר אגרה.

מאחר שהמערער מועסק כעובד שכיר בכל השנה, ניתן לחשב את דמי הפגיעה בהתאם לתקנה זו. בנוסף, נקבע בעיניין ברקאי כי כאשר חישוב השכר הרגיל לא משקף נכוחה את ההישתכרות יש להשוות את השכר לצורך דמי פגיעה לשכר בגין קצבת הנכות.

" במאמר מוסגר, ועל אף שענייננו בפרשנות התקנות ולא בסמכות השר להתקינן יצוין כי בעוד סעיף 100(1) לחוק מסמיך את השר לקבוע הוראות "נוספות ומשלימות" בדבר חישוב שכר העבודה הרגיל – הסמיכה שלכאורה מגבילה את השר לדל"ת אמות סעיף 98 לחוק, סעיף 100(2) לחוק מסמיך את השר לקבוע הוראות "במקרים שבהם לדעתו החישוב לפי סעיף 98 לא ישקף נאמנה את שכר העבודה הרגיל של המבוטח". לכאורה, שיקול דעת שהוקנה לשר בגדרי סעיף 100(2) לחוק רחב יותר ואינו מוגבל לעיקרון שנקבע בסעיף 98 לחוק לפיו הבסיס לחישוב הוא רק ההכנסה בפועל (זו שמגיעים ממנה דמי ביטוח או יכולים היו להגיע ממנה דמי ביטוח אילמלא "הסכום המרבי").

להלן, בתמצית, ההוראות הרלוואנטיות: דמי לידה - סעיפים 54 ו- 66 לחוק, הכוללים הוראות דומות לאלה שנקבעו בנוגע לפגיעה בעבודה ובכלל זה האפשרות להתקין תקנות עם "הוראות לחישוב שכר העבודה הרגיל במקרים שבהם לדעתו [השר – א.א.] החישוב לפי סעיף 54 לא ישקף נאמנה את שכר העבודה הרגיל של המבוטחת" (בשונה מהפגיעה בעבודה לא התוקנו תקנות כאמור); שמירת הריון – סעיף 60 המפנה להוראות השכר הרגיל ביחס לדמי לידה; דמי אבטלה – סעיף 170 לחוק, לרבות סעיף 170(ז) המסמיך את השר לקבוע תקנות בדבר "דרכי חישוב השכר היומי הממוצע", ותקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח אבטלה), תשל"ג – 1972, הכוללת דרכי חישוב אלה; מילואים – סעיף 273 לחוק וסעיף 275 המסמיך את השר "לקבוע הוראות נוספות ומשלימות בדבר חישוב שכר העבודה הרגיל". הוראות משלימות כאמור נקבעו בתקנות הביטוח הלאומי (תגמולים למשרתים במילואים), תשל"ח – 1977; מיתנדב – מכוח סעיף 290 לחוק חל ההסדר הנוגע לפגיעה בעבודה.

...

הכרעה לאחר שבחנו את כלל חומר התיק ואת טענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל פה הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בעיקרו של דבר, בכפוף להבהרה בסעיף 39 להלן.

לענייננו רלוונטי הסוג הכלול בתקנה 2(4) לתקנות – עובד חלקי לפי החלופה השניה, קרי "עובד בעבודה עונתית מסויימת בלבד". לגבי סוג זה של עובדים הוסבר בעניין ברקאי, שם נדון עניינו של עובד שעבד כמציל בריכות בחודשי הקיץ, כי: "בהתחשב בתכליתן של התקנות כמפורט לעיל, לא מצאנו הצדקה לפרשנות המוסד לפיה 'עובד בעבודה עונתית מסוימת בלבד' (כלשון תקנה 1 לתקנות) משמעו אדם שעובד אך ורק בעבודה עונתית, להבדיל מעובד עונתי אשר מנצל את יתרת חודשי השנה לעבודה נוספת. המוסד לא ניסה להסביר תכלית כלשהי שעומדת מאחורי פרשנותו, והסתפק בפרשנות מילולית דווקנית של המילים - שלטעמנו אינה במקומה.

סוף דבר - הערעור נדחה בכפוף להבהרה בסעיף 39 לעיל.