בב"ש 838/84 לבני נ' מדינת ישראל נפסק כי "לעתים הראיה אינה כה חיונית, אך היא עדיין בעלת משמעות מסוימת. לעתים עשויה הראיה להישתלב במערך הראיות הכללי, ובסופו של דבר עשוי שיהיה לה משקל מסוים בהרשעת הנאשם או בזיכויו. היא עשויה להשפיע בצורה מסוימת על מהימנות הנאשם או העדים. היא עשויה לשמש תמיכה לראיות אחרות ולשמש מנוף לקיומה של חקירה נגדית ראויה. היא עשויה להסיר ספק או ליצור ספק."
השאלה אשר טעונה הכרעה במסגרת הליך זה היא: האם קיים פוטנציאל ראייתי לנכונות ההנחה בדבר חיוניות העדות החסויה וחשיפת פרטי המקור, להגנת העותר?
בע"פ 5033/19 מדינת ישראל נ' אבו חדיר, נקבע לעניין הסעד המבוקש במסגרת עתירה זו, כדלהלן: "עתירת בעל דין בהליך פלילי לגילוי ראיה שהוצאה לגביה תעודת חיסיון, עשויה להיתקבל באחד משני תנאים: האחד – כי הראיה חיונית להגנת הנאשם; השני – כי הראיה עשויה להועיל להגנתו, גם אם אינה חיונית לה, ובילבד שמידת התועלת הטמונה בה עולה על מידת הפגיעה בעיניין הצבורי שעליו מגן החיסיון".
כעולה מחומר החקירה שהוצג בפני ומעיון בידיעה המודיעינית נמצא שהמידע היתקבל אצל מוסרו, (המקור), באמצעות צד ג' ומהוה לכל היותר עדות מפי השמועה.
...
סעיף 45 לפקודת הראיות קובע כי: "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל ראיה אם שר הביע דעתו בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה".
בע"פ 889/96 מוחמד מאזריב נ' מדינת ישראל, נקבע כי באיזון בין האינטרסים של הגנה על עניין ציבורי חשוב ועשיית צדק , גובר אינטרס עשיית הצדק: "...על בית המשפט להורות על גילוי ראיה החיונית להגנה, גם אם הפגיעה בעניין הציבורי או בבטחון היא חמורה. ואילו על התביעה להחליט אם העניין הציבורי או הבטחון גוברים על האינטרס שבהרשעת הנאשם, ומקום שסבורה היא שהעניין הציבורי או הבטחון חשובים מהרשעת הנאשם, יופסק המשפט או יזוכה הנאשם... ראיה העשויה לעורר ספק באשמת הנאשם, בין באופן ישיר על ידי ביסוס טענות הגנה ובין בעקיפין, על ידי כרסום משקלן של ראיות התביעה, היא חיונית להגנת הנאשם".
ובהמשך: "...ככלל יש להכריע בחיוניותה להגנת הנאשם של עדות חסויה על סמך ההנחה כי היא תניב את המידע שהוא מבקש להציג באמצעותה, ובלבד שקיים פוטנציאל ראייתי לנכונותה של הנחה זו ואין היא מופרכת..."(דעת הרוב של כב' השופטים ברק ודורנר).
בב"ש 838/84 לבני נ' מדינת ישראל נפסק כי "לעתים הראיה אינה כה חיונית, אך היא עדיין בעלת משמעות מסוימת. לעתים עשויה הראיה להשתלב במערך הראיות הכללי, ובסופו של דבר עשוי שיהיה לה משקל מסוים בהרשעת הנאשם או בזיכויו. היא עשויה להשפיע בצורה מסוימת על מהימנות הנאשם או העדים. היא עשויה לשמש תמיכה לראיות אחרות ולשמש מנוף לקיומה של חקירה נגדית ראויה. היא עשויה להסיר ספק או ליצור ספק."
השאלה אשר טעונה הכרעה במסגרת הליך זה היא: האם קיים פוטנציאל ראייתי לנכונות ההנחה בדבר חיוניות העדות החסויה וחשיפת פרטי המקור, להגנת העותר?
בע"פ 5033/19 מדינת ישראל נ' אבו חדיר, נקבע לעניין הסעד המבוקש במסגרת עתירה זו, כדלהלן: "עתירת בעל דין בהליך פלילי לגילוי ראיה שהוצאה לגביה תעודת חיסיון, עשויה להתקבל באחד משני תנאים: האחד – כי הראיה חיונית להגנת הנאשם; השני – כי הראיה עשויה להועיל להגנתו, גם אם אינה חיונית לה, ובלבד שמידת התועלת הטמונה בה עולה על מידת הפגיעה בעניין הציבורי שעליו מגן החיסיון".
כעולה מחומר החקירה שהוצג בפני ומעיון בידיעה המודיעינית נמצא שהמידע התקבל אצל מוסרו, (המקור), באמצעות צד ג' ומהווה לכל היותר עדות מפי השמועה.
לגבי המבוע, לא שוכנעתי שבנסיבות העניין, חשיפת זהות המבוע תסייע בהגנת הנאשם שכן אין המדובר בראייה חיונית להגנת הנאשם, מקום בו הוא עצמו לא סיפק הסבר סביר כלשהו לשאלות הקונקרטיות שהוטחו בפניו בחקירתו, הוא לא טען שהוא מסוכסך עם צד ג' כלשהו, לא ציין שמישהו ירצה להפלילו ולא סיפק הסבר כלשהו להמצאות הנשק והתחמושת כך שבנסיבות עניין זה, הראייה אינה חיונית להגנת הנאשם ודין הבקשה להידחות.
