חינוך חובה שנוי במחלוקות בי ם

כל אחד מהצדדים ביקש למצוא בפסק הדין חזוק לטענותיו (הגם שאין מחלוקת כי פסק הדין אינו נוגע לתובעות).

הפחתת התקורה ל-2% לגני חובה ושכונות בשיקום נרשמה ברשימת היעדים, ואף צויין תאריך יעד רטרואקטיבי להחלת השינוי.

" (ההדגשות שלי – נ' מ' ש') הוצגה גם תגובת משרד החינוך במסגרת תיק פר"ק 8797-12-10 הנזכר לעיל, בה אישר בשנת 2014 לבית המשפט, כי "משרד החינוך היה מודע בשנים הרלוואנטיות כי עמותות שתפקדו כעמותות צנור, כמו רשת הגנים, העבירו את התיקצוב אל עמותת הקצה (אחת מהן העמותה בפרוק) בנכוי תקורה שעמדה על 4%". לאור כל האמור לעיל, התביעה לגבי גובה התקורה שנגבתה מהתובעות – נדחית.

...

" (ההדגשות שלי – נ' מ' ש') הוצגה גם תגובת משרד החינוך במסגרת תיק פר"ק 8797-12-10 הנזכר לעיל, בה אישר בשנת 2014 לבית המשפט, כי "משרד החינוך היה מודע בשנים הרלוונטיות כי עמותות שתפקדו כעמותות צינור, כמו רשת הגנים, העבירו את התקצוב אל עמותת הקצה (אחת מהן העמותה בפירוק) בניכוי תקורה שעמדה על 4%". לאור כל האמור לעיל, התביעה לגבי גובה התקורה שנגבתה מהתובעות – נדחית.

לפיכך אין התחייבות כללית של הנתבעת להתדיין לפי דין תורה, ונדחית הטענה כי "הפרה התחייבות" להתדיין בבוררות דין תורה, וכי מסיבה זו יש לקבוע כי אינה יכולה לאחוז בטענת ההתיישנות.

אני מקבלת את עמדת התובעות כי מדובר בהודאה של הנתבעת בקיום זכות התובעות 2-3 בסכומים האמורים.

עם זאת, נראה כי המחלוקת בין הצדדים, על אף שאין הדברים נאמרים מפורשות, טומנת בחובה סוגיה שטרם נידונה בפסיקה שצוטטה, ואליה אתייחס כעת.

ההקש לטעמי הוא למצבי סכנה פוטנציאליים, שכל המזהה וצופה אותה, ושהיה עליו להתכונן אליה מטבע קיומה – מצוה לעשות כל מאמץ למנוע את המפגע; ונשים לב כי הציווי מזכיר "ולא תשים דמים בביתך", קרי, באבדן נפשות חלילה מדובר, ומכאן כנראה גישת המתרגם אונקלוס; "לא תשים דמים בביתך", והיא ומצוות לא תעשה "שלא להניח המכשולים והמוקשים בארצותינו ובבתינו כדי שלא ימותו ולא יזוקו בם בני אדם" (החינוך מצווה תקמ"ז).

...

מבלי לחלוק כהוא זה על דברי חברי דומני כי ניתן על דרך המשפט העברי לבסס אף את המסקנה אליה הגעתי לפיה אין להרשיע את המשיב בעבירת ההריגה.

המסקנה מהאמור כי שוב עומדים אנו בצומת המדיניות המשפטית.

סבורני כדעת חברַי שיש להחמיר עם אלה המשתתפים במירוצי מכוניות.

הנתבעת הפרה חובה חקוקה לרבות הפרת חוק יסוד כבוד האדם וחרותו (סעיף 3 לחוק), הפרת חוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות צבוריים, תשס"א-2000 ופק' העיריות (נוסח חדש), פקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) ופקודות ותקנות נוספות וכן הפרה התחייבויות חוזיות כלפי התובעים.

בהקשר זה אציין את קביעת כב' השופט שפירא בעת"מ 3395/06, עמותת אלסונדוס נגד מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות, לפיו: "הסעד המפורש המבוקש בעתירה זו הוא סעד של תשלום כספי. לא ניתן לטעון כי הסעד המבוקש עניינו בהחלטה מנהלית בלבד, כאשר בית המשפט מתבקש להורות למשיב לשלם כספים המגיעים לעותרת, לטענתה. ענין זה, בשים לב לסעד המבוקש, צריך להתברר במסגרת של תביעה כספית. בית המשפט לעניינים מינהליים אינו בית המשפט המוסמך לידון בתביעה לתשלום כספי, גם אם העילה בגינה נתבע הכסף, היא עילה מתחום המשפט המינהלי. ראה:בר"ע 6590/05, עריית אשדוד נ. שמעון צרפתי בע"מ, תק-על 2005 (3), 3688 ; רע"א 3933/05, ש.א.ב. חברה להשקעות ופיתוח בע"מ נ. עריית באר-שבע, תק-על 2006(2), 2562. בהתאם, סבור אני כי דין העתירה להדחות בהיעדר סמכות עניינית לידון במחלוקת כעתירה מנהלית ועל העותרת להגיש תביעה לסעד כספי בבית המשפט המוסמך. " היתנהלותה של הנתבעת: היתנהלות הנתבעת בנוגע לפניות התובעים: לשאלה: זו פעם ראשונה שאנו שומעים שהיה דיון פנימי בעיניין של הבת שלי.

...

בנוסף פירטו התובעים בתביעתם את הנזק שנגרם להם, והתובע בסיכומיו ציין בהקשר זה: "בעניין הנזק, התביעה מבקשת להעמיד את התובעים במקום בו היו אלמלא המועצה נהגה כפי שנהגה. אחד לאחד צירפו קבלות בגין ההסעות שמימנו ההורים, הסכום הזה הצטבר נכון ליום 28.6.22 כמפורט בכתב התביעה סך של 9,169 ₪. לכך יש לצרף פיצוי על זמן הבטלה בגין מכתבים, הודעות דואר אלקטרוני, בזמן הזה ניתן היה לעבוד, ועוגמת הנפש של ההורים מהתנהלות המועצה, מפנה למסמכים שבכתב התביעה שהמועצה לא משיבה לפניות התובעים, הוצאות משפט, אגרת הגשת בקשה בסך 820 ₪ ושכ"ט עו"ד. אבקש שבית המשפט לא יפסוק רק בהתייחס לסכום התביעה, אלא שהיה כאן שני דיוני קדם משפט, כתב תשובה, הגשת ראיות, בקשות שונות, חקירות וסיכומים, ואבקש ששכר הטרחה יינתן בהתאם לעבודה." מנגד, טוענת הנתבעת כי דין התביעה להידחות על הסף בשל חוסר סמכות עניינית ו/או בשל היעדר עילה ו/או השתק ו/או מניעות.

הנתבעת טוענת כי על התובעים היה להגיש עתירה מנהלית כנגד החלטת ועדת החריגים ולא להגיש תביעה כספית, נזיקית וחוזית בפני בית משפט זה, ועצם הגשת התביעה דנן מהווה עקיפה של עילות המנהליות כך שאי מיצוי פניה להליך המינהלי משמשת לחובת התובעים, ואילו היו פונים במסלול המינהלי, עתירתם היתה נדחית כפי שנדחו עתירות אחרות.

אני קובע כי התביעה דנן אינה נחזית להיות נזיקית-כספית אלא היא אכן תביעה כספית.

(הדגשות של הח.מ.) יוצא אפוא כי יש ממש בטענת התובעים שהמגזר הדתי הופלה לעומת המגזר הממלכתי.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני קובע כי הנתבעת הפרה את חובת התשובה בכתב ואת חובת ההנמקה המוטלות עליה ולא פעלה כפי שרשות מקומית סבירה אמורה לפעול.

אשר לנזק הכספי שנגרם לתובעים, אינני מקבל את טענת התובעים שעל הנתבעת לשלם את מלוא הסכום הנתבע, משום שעל התובעים היה להקטין את הנזק, ומשלא עשו כן, אני מקבל את התביעה בחלקה.

החובה לנהוג בתום לב חיה ונושמת גם בתחום הדיוני (בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד ( 1981 ) (להלן: עניין שילה); רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה (פריד), פ"ד נה( 5 ) 462-461 ,449 ( לה( ;(2.1.2006) 2001 ); ע"א 9542/04 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' נחום, פסקה 8 ) 598-597 ,592 109 .

במסגרת הקוים המנחים לשימוש באותן אמות מידה, נקבע, כי התעריף המינימלי אינו משמש כאמת מידה אלא רק רף תחתון; יש להיתחשב בהתנהגות הצדדים ובדרך שבה ניהלו את ההליך; שיקול נוסף הוא הסעד המבוקש או הסכום השנוי במחלוקת; כמו כן יש להיתחשב במורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו; השיקול האחרון המוזכר הוא חשיבות העניין עבור בעלי הדין.

...

לפיכך ומהטעמים המצטברים והמשלימים כמפורט לעיל תובענת המבקשות לקיום המסמך כצוואת המנוח נדחית, וניתן בזה צו ירושה אחר המנוח בהתאם לתובענת המתנגדות.

בנסיבות אלה ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים כמפורט לעיל, מהות ההליך והיקפו אשר כללו 2 דיוני קדם משפט ו 2- ישיבות הוכחות, היקפם של כתבי בי-דין, היקף העזבון (עיקרו חשבון הבנק המוערך בסך של כ- 1,700,000 ש"ח), ולנוכח התנהלותן חסרת תום הלב של המבקשות כפי שפרטתי בהרחבה לעיל - נחה דעתי כי הסכום הסביר והמידתי שיש לפסוק בנסיבות העניין כהוצאות ושכר טרחה הוא בסך כולל של 80,000 ₪ אשר יחולק באופן הבא: 70,000 ₪ אשר ישולמו על ידי המבקשות למתנגדות.

התובענה לקיום צו קיום צוואה נדחית וההתנגדות מתקבלת – ניתן בזה צו קיום ירושת המנוח.

פסק הדין הינו בשאלת הנזק בלבד, שכן שאלת החבות אינה שנויה במחלוקת.

עוד עולה מחוות הדעת של המומחה כי "לפי ניתוח הממצאים העומדים בפני ובהתחשב ברקע הסוציואקונומי והחינוכי של גב' ברויטמן, תיפקודה כעת לא מהווה ירידה משמעותית מתפקודה המשוער הפרה מורבידי". עוד אומר המומחה כי "בראיון ובתצפית הקלינית מבטאת רוגזנות וכעס כלפי המוסד והמוסדות שטיפלו בה ולא מרגישה שטופלה באופן נאות" 23.

התובעת טוענת כי לא יצאה מביתה וכי נזקקה לעזרת בני משפחתה למילוי צרכיה היומיים ועל כן יש חובה מוסרית לפצות את מיטביה.

...

מכל האמור לעיל ועל אף שלא הומצאו ראיות לביסוס טענותיה של התובעת, מלבד עדותה היא ולאחר שעיינתי בממצאים של הוועדות הרפואיות מטעם המוסד לביטוח לאומי שמקובלים עלי, מצאתי לפסוק כי נכותה התפקודית של התובעת היא כשיעור נכותה הרפואית, דהיינו 5%.

התאונה נשוא התביעה הנה תאונת עבודה, ומשכך זכאית התובעת לקבלת החזר בגין כל הוצאותיה הרפואיות מהמל"ל. בעניין זה העידה התובעת בעמוד 8 מול שורה 20 "לא ידעתי שמגיע לי החזר מהמל"ל". בהקשר לכך ראה בספרו של כב' השופט א. ריבלין "תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים מהדורה שלישית, עמוד 691, 692 שם נאמר: "הלכה פסוקה היא כי הנפגע אינו רשאי לוותר על זכויותיו לקבל גמלאות מן המוסד לביטוח לאומי, בין אם המזיק הוא מעבידו ובין אם לא. מי שלא מימש זכאותו צפוי לכך שהגמלאות שעשוי היה לקבל ינוכו מן הפיצויים שיפסקו לו מאת המזיק, ובילבד שביהמ"ש הגיע למסקנה, עפ"י הראיות, כי קמה לנפגע זכותו לגימלאות מן המוסד...

מכל האמור לעיל עומד הפיצוי המגיע לתובעת על סך של 14,352 ₪, שבו תישאנה הנתבעות, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבעות ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ בגין הסך הנ"ל של 14,352 ₪.