חילופי דברים בקשר לעבודה שגרמו להרמת קול ולהתרגזות חריגה

בראשית חודש אוקטובר 2010, לאחר שהמערערת התבקשה על ידי האחות האחראית במחלקה, גב' פנינה סבאג, לעבוד במשמרת ערב, התפתח בין המערערת לבין גב' סבאג ויכוח, במסגרתו הרימה המערערת את קולה, וזאת בנוכחות עובדים אחרים במחלקה.

גרסת המערערת בתצהירה: המערערת העידה, בין היתר, כי סמוך לפני שארע לה ארוע לבבי, הממונה עליה, גב' סבאג, התחילה לשבץ אותה באופן פיתאומי במשמרות ערב, תוך היתעלמות וחוסר היתחשבות במצבה האישי והמשפחתי, ואף סירבה שהמערערת תתחלף עם עובדות אחרות, ודיברה אליה בזלזול; במהלך החודשים אוקטובר 2010 עד דצמבר 2010 היו מספר ויכוחים בינה לבין גב' סבאג בקשר לשבוץ במשמרות, ועניין זה הכניס אותה ללחץ נפשי, לאי נוחות ולעצבנות; הארוע הראשון החריג אשר כלל צעקות וטונים גבוהים היה בחודש אוקטובר 2010, ומאז החל מצבה להיתדרדר; עניין השיבוץ במשמרות והתנהלות האחות הראשית כלפיה פגע בה קשות, הכניס אותה למצב נפשי קשה, והיא אף נאלצה לקחת כדורי הרגעה.

מחודש אוקטובר 2010 ועד למועד בו לקתה באוטם ביום 24.1.2011 היו בינה לבין גב' סבאג עימותים וויכוחים שכללו התבטאויות קשות, כאשר המערערת התעצבנה על שיבוצה במשמרות ערב וחוסר ההתחשבות בה. בעקבות כך המערערת עבדה תחת לחץ נפשי קשה והיא אף פנתה לטפול נפשי; אין סיבה שלא להאמין לגירסת המערערת, ובמיוחד לאור גרסת המעסיקה כפי שפורטה בטופס בל/250; מעדות המערערת עולה בבירור כי החלטת גב' סבאג גרמה למערערת עצבנות ופגיעה נפשית, ולעומת זאת גב' סבאג לא ידעה להסביר את החלטתה והתחמקה ממתן תשובות, ועדותה לא היתה אמינה; במשך כל יום שחלף מאז הוויכוח בחודש אוקטובר 2010 התגברה תחושתה הרעה של המערערת ומצבה הנפשי הורע, ולכן לא ניתן לקבוע שעקב פער הזמנים נותק הקשר הסיבתי בין הוויכוח בחודש אוקטובר 2010 לבין האוטם; בימים שלפני קרות האוטם, המערערת סבלה מלחצים וכאבים ועבדה במתח נפשי ובמצב רוח נפשי ירוד.

ראה עבל 99 / 458 פלבסקי מאיר נ' בטוח לאומי-משרד ראשי [עבודה ארצי, כרך לג (58), 31] ובו נאמרו לעניין זה הדברים הבאים: "ד. אין ספק, כי קביעת חריגות הדחק הנפשי, או עוצמת ההתרגזות, צריכה להבחן סובייקטיבית אצל האדם בו מדובר.

...

קביעה זו היא קביעה עובדתית, אשר כאמור, ככלל ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בה. לא מצאנו כי מקרה זה נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי.

אין בידינו לקבל טענה זו, שמשמעותה היא הכרה ב"מתח מתמשך" כאירוע חריג.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

התובע כעס מאד על חוסר אחריותו של שניר, הרים את קולו והתווכח אתו.

יתרה מכך מעדותו של שניר, אשר העיד כי לא בכל יום שישי הייתה לו עבודה, עולה כי העובדה ששובץ לעבודה ולא הגיע אליה וכי התובע בעצמו נידרש להחליף אותו, מחזקת את המסקנה כי דובר בארוע חריג.

הכללים להוכחת ארוע חריג סוכמו בחוות דעתו של כבוד השופט (כתוארו אז) יגאל פליטמן בעב"ל (ארצי) 502/09 סידה – המוסד לביטוח לאומי (21.10.2010)): "ראשית – שעל התובע להוכיח קרות מאורע אובייקטיבי בעבודתו. כלומר, מאורע הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום כך שניתן יהיה לקבוע שביום זה וזה בשעה כזאת וכזאת ארע כדבר הזה והזה.

עוד נקבע כי הוכחת חריגות הארוע מבחינתו הסובייקטיבית של התובע צריכה להישען גם על ראיות אובייקטיביות "ואין די לעניין זה בעצם אמירת המערער, כי היתרגז היתרגזות

ניתן היה לומר כי ציפה שבנו יעבוד במקומו או יתלווה אליו אך הייתה אי הבנה בעיניין והדבר גרם לו לכעס חריג.

...

עם זאת ובבחינת למעלה מן הצורך נוסיף כי גם אם היה ויכוח בין התובע לבנו הרי שלא שוכנענו כי הוויכוח היה אירוע חריג מבחינת התובע.

לפיכך משלא הוכח אירוע חריג בעבודה אין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר – על יסוד כל האמור, התביעה נדחית.

האם הייתה שיחת טלפון זו בגדר "ארוע חריג בעבודה", שהיה בו כדי לגרום לארוע הלבבי שארע לו מספר שעות לאחר מכן? רקע: התובע יליד 1958, עבד במועד הפגיעה הנטענת כמנכ"ל חברה בשם "ניו הורייזן גרופ בע"מ", חב' העוסקת ביזמות נדל"ן במזרח ארופה.

טענות הצדדים לטענת התובע, ביום 3.4.2013 בשעה 16:00 קיים שיחת טלפון עם אדם בשם רמי קצב המשמש כנאמן אג"ח ב' מטעם חב' "משמרת". מר קצב העלה בפני התובע דרישה שהרגיזה את התובע עד מאוד, השניים התווכחו והתובע הרים את קולו והתרגז מאוד.

התובע צירף לטופס התביעה הצהרות של מר לוקסנבורג ושל גב' ברק, עובדי "ניו הורייזן", לפיהן היו השניים עדים לשיחת טלפון חריגה שהתנהלה בטונים גבוהים בין התובע לבין נציג חב' "משמרת". מר לוקסנבורג וגב' ברק אף העידו בפנינו.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בעדויות הצדדים וביתר המסמכים בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי ארע לתובע ארוע חריג בעבודה וכי יש להעביר את עניינו למומחה רפואי מטעם בית הדין, לצורך בחינת שאלת הקשר הסיבתי בין הארוע החריג לפגיעתו הבריאותית.

כך כתב התובע בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה: "במהלך יום העבודה חוויתי שיחת טלפון עם נאמן אג"ח ב' של ניו הורייזן, שיחה שעלתה לטונים גבוהים ובגינה התעצבנתי מאוד וצעקתי כ-5 דקות." בהודעתו לחוקר, כמו גם בעדותו בפני, הסביר התובע את הרקע לחילופי הדברים באותה שיחה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בעדויות הצדדים וביתר המסמכים בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי אירע לתובע אירוע חריג בעבודה וכי יש להעביר את עניינו למומחה רפואי מטעם בית הדין, לצורך בחינת שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לפגיעתו הבריאותית.

סוף דבר עניינו של התובע יועבר לעיונו של מומחה רפואי מטעם בית הדין.

במשך כחצי שעה אשת הלקוח המשיכה לצרוח על התובע תוך הרמת קול לצעקות של ממש והביעה כעס רב על כך שייגרמו לה ולבעלה נזקים כלכליים בשל העידר תוכניות הבניה של הבית אותו רכש בעלה משתי אחיותיו.

משאין בית הדין, לצערו, בוחן כליות ולב ואין הוא יודע המתרחש בנפש האדם, אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות ואין די לענין זה בעצם אמירת המערער, כי היתרגז היתרגזות חריגה.

האם בעבר היו לו שיחות כמו חילופי מילים כמו שהיה לו עם גב' כאי? כן, קורה אבל אף פעם לא קרה משהו כתוצאה מזה.

בסיום החקירה, בוצעה השלמה לאור דברים שמסר ברקוביץ ובכר הוסיפה: "הם היו בחדר שלו שמעתי ... וכשיצאו לפרוזדור שמעתי הרמת קול. לא צרחות. יואב ניסה להרגיע והיא המשיכה, היא דיברה בקול גבוה, הוא לא." זאת ועוד – לפי גרסת התובע, מי שצעקה במשרד היא אשת לקוח של התובע.

התובע אישר שאותו לקוח המשיך להיות בקשר מקצועי עם התובע וכי הארוע לא פגע ביחסיהם (עמוד 9 שורות 4 – 9).

בסיכום ייעוץ נורולוגי ממיון אסף הרופא, 17.1.17, נרשם כך: "בן 59, בריא בד"כ, אחותו מציינת שינוי במצבו מזה חודש או יותר – התגרש, לחץ בעבודה. שוכח, חוזר על אותם דברים. היום בין שעות 12 ל 13 התלונן על נימול ביד ימין ובהמשך על פנים מימין. פנה למיון ב 14:10.

...

אשר לעדותה של בכר, לא מצאנו לתת לה משקל רב, לאור הפער בין האופן שבו תיארה את האירוע במסגרת ההליך ("היא צרחה עליו ממש. חצי שעה של צעקות").

בענין זה לא שוכנענו מהסברו של ברקוביץ, לפיו פעל פי הוראות התובע, בשל פער הגילאים ביניהם או העובדה שהיה מתמחה של התובע.

סוף דבר – לא שוכנענו כי התרחש אירוע חריג של ויכוח עם אשת לקוח במרדו של התובע ביום 17.1.17 ועל כן התביעה נדחית.

לעניין זה נטען, כי האירועים להם טוענת התובעת אינם חריגים לאופי העבודה, מאחר שעבודת התובעת כרוכה בלחץ יומיומי, לרבות הרמת קול בין עובדים; התובעת לא הוכיחה קיום ארוע של דחק נפשי; אין אזכור לארוע חריג בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה; ואין תמיכה לטענות התובעת לקיום אירועים חריגים בחומר הרפואי.

דיון והכרעה בסעיף 79 לחוק הוגדרה תאונת עבודה כך: "תאונת עבודה - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עסוקו במשלח ידו ועקב עסוקו במשלח ידו". על פי ההלכה הפסוקה, בתאונה אשר נגרמה כתוצאה מגורמים שאינם נראים לעין חל מבחן "הארוע החריג", לפיו "יש להוכיח קיומו של ארוע חריג בעבודה שהנו בלתי שיגרתי לעובד אשר היתרחש עובר לקרות ארוע הפגיעה הגופנית. מדובר בארוע אשר יכלול הפעלת מאמץ פיזי מיוחד, דחק נפשי, מתח או היתרגזות יוצאת דופן שהעובד אינו מורגל בה בעבודת היום יום שלו" (עב"ל 24894-10-21 עובד גוהר - המוסד לביטוח לאומי (מיום 15.6.2022); עב"ל 32691-06-10 אליהו דהן - המוסד לביטוח לאומי ירושלים סניף ויצמן (מיום 19.6.2012)).

אם קיים ספק בדבר חריגות הארוע, יש למנות מומחה יועץ רפואי, על מנת שלא לנעול את דלתות בית הדין בפני המבוטח על הסף, בטרם יבחן המומחה את שאלת הקשר הסיבתי בין הארוע בעבודה ובין הפגיעה הגופנית בה לקה המבוטח (עב"ל 27065-05-15 מישה ציונוב - המוסד לביטוח לאומי (מיום 21.2.2016)).

אמנם, יוליה טענה כי בארוע הראשון הוחלפו צעקות באופן הדדי וכי היא לא קיללה את התובעת והתובעת גם לא בכתה, אולם היא לא הכחישה כי מדובר היה בהתנהגות חריגה מצידה כלפי התובעת, שבעקבותיה היא היתנצלה וחיבקה את התובעת.

...

בנסיבות ענייננו, בשים לב לעדויות שנשמעו לפנינו לפיהן היחסים בין התובעת לבין הממונים עליה, יוליה ופחרי, היו יחסים טובים מאוד, והן יוליה והן פחרי התייחסו אל התובעת בדרך כלל בכבוד רב, על פי דבריהם "כמו לאמא שלהם", שני האירועים בהם התובעת חוותה צעקות מצידם מהווים לטעמנו אירוע חריג בעבודה.

כמו כן, סמיכות הזמנים בין שני האירועים הנ"ל לאירוע המוחי עשויה ללמד על קיומו של קשר סיבתי ביניהם, באופן אשר מצדיק לטעמנו מינוי מומחה רפואי לבחינת שאלה זו, טרם הכרעה בתביעה.

מכל מקום, אין במסמכים הרפואיים ממצא שיש בו כדי לסתור את גרסתה של התובעת, ובשים למכלול הראיות שהובאו לפנינו כמפורט לעיל, אנו סבורים כי אין במסמכים הרפואיים כדי להפריך את גרסתה של התובעת, אשר כאמור נמצאה על ידינו מהימנה.

לאור כל האמור, מצאנו כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח קיומו של אירוע חריג בעבודה, ויש למנות מומחה רפואי אשר יבחן את הקשר הסיבתי שבין האירוע לבין מצבה הרפואי.