חילוט רכוש ללא הגשת כתב אישום

יצוין, כי "חפץ" לעניין זה כולל מזומנים, ואין המדובר בחפץ שמעצם טיבו וטבעו אסור להחזיק בו, כמו נשק או סמים, כפי שטוען הסנגור, אלא גם מקום בו מדובר ברכוש המוכתם בעשיית פשע, הוא בא בגדרה של הוראה זו (ראו למשל, בש"פ 4118/14 שמחה נגה ואח' נ' מדינת ישראל (2014), שם חולט רכוש, על אף שלא הוגש כתב אישום, אך בשל העובדה שהוכתם בפשע).

...

אשר על כן, הגעתי למסקנה כי גם לעת הזו, לא קיים שינוי נסיבות מהותי, לא הופרך החשד הסביר ששימש עילה ובסיס להחזקת הכספים, ויש בסיס לכך שהכספים הושגו בפשע.

כפי שנסקר לעיל, הוראת סעיף 31 לפקודה, מאפשרת חילוט כסף האסור בשימוש או בהחזקה, שעה שהמחזיק ב"חפץ" לא הראה "הצדק חוקי" להחזקתו, על אף אם לא יוגש כתב אישום בקשר לאותו "חפץ". בבסיס רעיון החילוט, טמון הרציונל שרכוש שהושג בגזלה ובגניבה מהפרט או מהציבור, אין לגוזל זכות בו, ויש להוציא את "בלעו של הגזלן מפיו", היינו, אין לאפשר לו ליהנות מפירות מעשיו הבאושים, אלא יש להשיב את תוצרי מעשיו הלא חוקיים לציבור בו פגע (על התכלית של עקרונות החילוט, ראו דברי כב' השופט י. עמית ברע"פ 88312/17 ברהם ואח' נ' מדינת ישראל (2018).

סוף דבר: בנסיבות מצטברות אלו, אני מקבל את בקשתה החלופית של המשטרה, משיב על כנה את החלטת החילוט הקודמת, ומורה על חילוט הכספים התפוסים לטובת אוצר המדינה.

בנוסף, טענו כי המשיבה פעלה בנגוד להסכמות הצדדים כפי שהוצגו בדיון שהתקיים ביום 6.2.22 שם הוסכם, כי ככל ולא יוגש כתב אישום תוך 6 חודשים מיום תפיסת הרכוש יוחזרו מלוא התפוסים או שווי התפוסים, ואף בנגוד להחלטת בית המשפט מיום 18.8.22, שהורה על השבת התפוסים.

לחילופין, ככל ולא ניתן צו חילוט (כפי שקרה בפועל בעיניינם של המבקשים), היו האחרונים מקבלים חזרה את רכושם כפי שעשתה המשיבה בפועל ביחס לדלק תקני אותו תפסה מאת המבקשים במהלך החיפוש, ואף השיבה למבקשים את ערכו של הדלק התקני שנתפס בסכום של כ – 200,000 ₪.

...

אין בידי לקבל את הסכום שנטען על ידי המבקשים.

לפיכך, אני מורה למשיבה לשלם למבקשים סך של 98,423 ₪.

מאחר ויש להניח כי המבקשים קיזזו מס תשומות בגין רכישת הנוזל, אין מקום לחייב את המשיבה לשלם להם גם את רכיב המע"מ. סיכומו של דבר, שוכנעתי כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 41 לפקודה המצדיקים חיוב המשיבה בנזיקין בסכום של 98,423 ₪ למבקשים, וזאת בגין השמדת הנוזל שלא כדין ובניגוד לצווים עליהם התבססה המשיבה.

מבלי לקבוע מסמרות, אעיר שאינני בטוחה כי מטעמים של פרשנות תכליתית, והרמוניה חקיקתית, יש להורות על הארכת תוקף החזקת התפוסים, בכל פעימה, לתקופה העולה על ששת החודשים הראשונים, שנקבעו בסעיף 35 לפקודה (ראו והשוו למשל: סעיף 111(ה)  לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 שכותרתו "העשיה בתפוס", העוסק בהארכת תוקף תפיסת טובין; סעיף 58 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 שכותרתו "תוקף הערובה", העוסק בהארכת תוקף תנאי השיחרור בערובה טרם הגשת כתב אישום; 36 ו' לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 - "סעדים לחילוט רכוש").

לא זו אף זו, קביעה שתקופת הארכה, בכל פעימה, איננה קצובה, עלולה לגרום לחוסר בהירות דיונית, שדי בה כדי להניא אותנו מלילך באותה הדרך, ודומה כי לא בכדי התפתח לו נוהג, משך שנים רבות, להגיש בקשות ארכה להחזקת תפוס שאינה עולה על 180 ימים, בכל פעימה, אלא אם מוגשת בקשה מוסכמת להאריך מעבר לתקופה זו. (ראו למשל: בש"פ 6951/13 הלוי נ' משטרת ישראל, מפלג הונאה ת''א [פורסם בנבו] (‏10.12.2013), באותו ענין נקבע שהיה מקום להגביל במסגרת ההחלטה את פרק הזמן שבו רשאית המשיבה להחזיק בתפוסים בלא שהוגש כתב אישום.

...

סבורני כי את הוראת סעיף 35 לפסד"פ, יש לפרש על פי תכליתה של ההוראה ולא בדרך של פרשנות מילולית מצמצמת.

מעבר להיבט המעשי, גם טעמים שבאחידות כללי סדר הדין תומכים באותה מסקנה.

סוף דבר לאור שפורט, משתפיסת הרכוש עודנה הכרחית להגשמת המטרה לשמה הוא נתפס, ומשלא מצאתי כי קיימת חלופה אחרת שפגיעתה במשיבים פחותה, ואשר ניתן להגשים דרכה את מטרת תפיסתו של הרכוש.

ביום 24/5/23 ראש המטה הלאומי ללוחמה כלכלית בטרור (להלן-מר לנדס) דחה את ההשגה שהגישו העותרים על תפיסת הרכוש, והמליץ לשר הבטחון להותיר את צו התפיסה המינהלי על כנו, ובהמשך לצוות על חילוט הרכוש מכח סעיף 66(א) לחוק.

לטענתם, גם אם היה הדבר נכון אין קשר ל"ניסיון ההברחה" הנוכחי, שבגינו לא הוגש כתב אישום.

...

ראשית, בסופו של דבר המשיבה גילתה את ההברחה.

מכל האמור לעיל, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן, שהעותרים לא סתרו את החזקה, שלא ניתן להפריד את הסחורה, שהם פעלו בניגוד לנוהל, שישנה עליה בהברחות שלאורה מתחזק הצורך בהרתעה, מדובר בהחלטה סבירה שלא נפל בה פגם, וודאי לא פגם המהותי המצדיק את התערבות בית המשפט.

התוצאה: לאור האמור, אני דוחה את העתירה ומחייב את העותרים לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

ב"כ הנאשם טען כי מדובר בעבירות שחלקן בוצעו בשנת 18', כתב האישום הוגש בשנת 20', הנאשם הורשע ביוני 23' והטיעונים לעונש נידחו מאז, ובשום שלב במהלך ההליך לא ביקשה המאשימה לחלט את מיתחם הלידה והוא אף לא נתפס בצו זמני.

בהתאם למקובל, בסיפת כתב האישום מופיעה על דרך הכלל הודעת המאשימה כי תבקש לחלט בסוף ההליך רכוש מסוים.

אף הפסיקה אותה הציגו הצדדים, ופסיקה נוספת, מלמדות כי לא הוצג בפניי מקרה במסגרתו הורה בית המשפט על חילוט רכוש שלא נתפס קודם לכן או שלא התבקשה תפיסתו (ר' בש"פ 4239/20, איסמאעיל נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2.12.20 (פורסם בנבו), רע"פ 2675/17, ארצי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 23.8.17 (פורסם בנבו), ובש"פ 4118/14, גנה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 13.11.14 (פורסם בנבו)).

...

לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים שנשקלו לעיל, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשת החילוט, אשר אינה הולמת את נסיבות המעשים.

סוף דבר בפני בית המשפט ניצב רופא אשר הורשע בביצוע מספר עבירות כלפי נשים שונות, שעניינן בטיפול הרפואי אותו נתן להן, לצד עבירות נוספות.

בחינת עמדות הצדדים לעונש – מאסר ממושך מזה, אל מול מאסר על תנאי מזה, הביאוני למסקנה כי הוצגו בפניי שתי עמדות קיצוניות, אשר לא ניתן לאמץ, ואשר אין בהן כדי לשרת את תכליות הענישה בתיק זה. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים אני מוצאת לפיכך להשית על הנאשם את העונשים הבאים: א.         9 חודשי מאסר אותם ירצה בעבודות שירות בהתאם לחוות דעת הממונה.