חיפוש במאגר משפטי, ניתוח מסמכים וכתיבת כתבי טענות ב-AI
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

חילוט ערבות לנאשם בגין הפרת תנאי מעצר בית

בהליך בש"פ (בש"פ) שהוגש בשנת 2021 בעליון נפסק כדקלמן:

המשיבה הגישה בקשה קודמת לחילוט הערבויות ביום 11.4.2018 בעקבות כך שהנאשם לא התייצב לדיון, ובית המשפט המחוזי, בנוכחות מרבית העוררים, הבהיר שאחד התנאים לשיחרור הערובה הוא הבטחת התייצבות הנאשם למשפטו ואי התייצבותו תהווה הפרה בוטה של תנאי השיחרור.
סמכותו של בית המשפט להורות על חילוט ערבות בשל הפרת תנאי שיחרור בערובה מעוגנת בסעיף 51 לחוק המעצרים.
...
אין בידי לקבל את טענות העוררים כלפי נוסחו של כתב הערבות או את הטענה כי לא הבינו את התחייבותם לאשורה.
לבסוף, על אף שחילוט הערבות הוא סמכות שבשיקול דעת של בית המשפט (ראו: בש"פ 8626/04 צ'וסקין נ' מדינת ישראל (10.10.2004); עניין אביטן, פסקה 46), סבורני כי בנסיבות העניין צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי יש לחלט את מלוא סכום הערבויות.
כאמור, הערר נדחה.

בהליך ערר מ"ת (עמ"ת) שהוגש בשנת 2021 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

ביום 22.12.20 נעצר העורר בגין הפרה של תנאי מעצר הבית.
ישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 13.1.21 לא היתקיימה הואיל ובנו של העורר, שהוא נאשם 1 בכתב האישום, לא הובא על ידי שב"ס. ביום 13.1.21 הורה בית משפט קמא (השופטת ש' בן יצחק) על הוספת שני מפקחים נוספים למערך הפיקוח, על תסקיר נוסף ועל חילוט ערבויות.
...
בנסיבות בהן בוחר העורר בעת הזו שלא לעבור להמשך מעצר באיזוק אלקטרוני בעיר יבנה ובהתחשב בצורך בהרחקתו מהעיר חולון עד לאחר עדותו של בנו של המתלונן ובפרק הזמן שיעבור עד אז, אני סבור כי לא נפלה כל טעות בהחלטת בית משפט קמא.
איני מוצא על כן מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא ולפיכך אני דוחה את הערר.

בהליך בש"פ (בש"פ) שהוגש בשנת 2022 בעליון נפסק כדקלמן:

הואיל ובין הצדדים לא התעוררה מחלוקת אשר לקיומן של ראיות לכאורה בעיניינו של העורר, בהחלטה מיום 24.09.2017 הורה בית משפט קמא על מעצר העורר בפקוח אלקטרוני ואנושי, בכפוף לערבויות שונות.
ביום 16.07.2019 הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית משפט קמא מיום 24.09.2017, במסגרתה עתרה לביטול חלונות ההיתאווררות שנקבעו לעורר, וכן לחילוט הכספים שהפקיד במזומן – וזאת נוכח הפרת תנאי מעצרו.
אשר לטענת העורר בדבר קיומה של אפליה פסולה נוכח השוני בתנאים שנקבעו בעיניינו של גבריאלי, כלל נקוט בפסיקה הוא, כי "במסגרת השיקולים שבוחן בית משפט בבואו להכריע בנוגע למעצרו או שיחרור ממעצר של אדם, שומה על בית המשפט לשקול גם את עקרון השויון בין נאשמים. עקרון זה יונק את כוחו מעקרון השויון האוסר על אפליה בין שוים, ולפיו בהעדר טעמים המצדיקים זאת – אין להפלות בין נאשמים לעניין מעצרם" (בש"פ 3543/15 מדינת ישראל נ' חיים כהן, פסקה 14 (08.06.2015)).
...
דיון והכרעה לאחר שקראתי בעיון את טענות בא-כוח העורר המפורטות בהודעת הערר, שמעתי את טענות הצדדים בעל-פה ונתתי דעתי למכלול השיקולים הרלבנטיים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל באופן חלקי.
הואיל ועל העורר הוטל עונש מאסר בפועל (אותו ריצה) בגין עבירות סחיטה ואיומים, סבורני כי יש מקום להקל עמו – בדמות מתן אפשרות יציאה לעבודה, בליווי של מפקח מאושר הלוך ושוב.
לפיכך, נחה דעתי כי אין מדובר באפליה פסולה המצדיקה השוואה מלאה בתנאי שחרור בין השניים.
על יסוד האמור, ובהינתן הטעמים המפורטים בפסקה 14 לעיל, מצאתי להורות על קבלת הבקשה באופן חלקי, במובן של הקלת בתנאי שחרורו של העורר ברוח החלטתו של השופט צ' קאפח מיום 21.10.2020, בגדרי מ"ת 48950-08-16.

בהליך תיק פלילי (ת"פ) שהוגש בשנת 2023 בשלום קריות נפסק כדקלמן:

הטיח הסניגור בעד כך: "ש. אני אומר לך שביום 3.5 הוא שוחרר בהחלטת בימ"ש למעצר בית חיפה, הוא הגיע ממקום מעצר הבית, נודע לו שהוא לא יכול לשהות במעצר הבית, הוא מבין שהוא מפר הוראה חוקית לכן הוא הגיע ישירות ביו 4.5 לתחנת נהריה מוסר לכם שהוא לא יכול לשהות במעצר בית כפי שהתחייב בבימ"ש ולכן אומר לכם תעצרו אותי. אני לא יכול לקיים את תנאי השיחרור איפה אתה רואה בכל זה הפרת הוראה חוקית?" והשיב העד כי עצם חזרת הנאשם לתחומי העיר נהריה מהוה הפרה.
סעיף 51 לחסד"פ שעניינו תוצאות הפרת תנאי שיחרור בערובה קובע כך: "שופט הדן בעיניינו של משוחרר בערובה, שהובא בפניו בשל הפרת תנאי מתנאי השיחרור, רשאי להורות על חילוט הערבות, ואם התגבשה עילת מעצר, לעצרו או לשחרורו בערובה בתנאי שיקבע". סעיף 52 לחסד"פ קובע כך: "52 (א) עצור, משוחרר בערובה או תובע רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר, בענין הנוגע למעצר, לשיחרור או להפרת תנאי השיחרור בערובה, לרבות בהחלטה לפי סעיף זה, אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה.
...
באותו בוקר לטענתו הפעיל שיקול דעת והחליט שלא להביא הנאשם, שהיה אז חשוד בפני שופט וכלשונו: "כפי שהסברתי בראשית העדות שלי העניין נתון לשיקול דעתי, על פי חוק המעצרים אני תמיד חייב לבחון אמצעי שפגיעתו פחותה בחשוד בטרם קבלת החלטה למאסר. באותו יום בבוקר אחרי שנחשפתי לנסיבות אני סברתי שהם היוו עבירה החלטתי שנכון באותו יום לא להעלות אותו לבימ"ש ולתת לו הזדמנות נוספת כאשר אני עושה בהדרגתיות בגלל שבוצעה עבירה נוספת... אני לא מחויב להעלותו. זה שיקול דעתי באותו רגע בהתאם למכלול הנסיבות. אני לא מקבל החלטה על סמך מילה של מוטי, באותו רגע החלטתי לשחררו בערובה בתנאים שהוריתי עליהם". נשאל העד הכיצד שחרר את הנאשם בידיעה שהוא מפר הוראה חוקית שיצאה תחת בית המשפט כאשר הנאשם מצהיר כי אין לו כל מקום לשהות והשיב: "אני לא ידעתי שהוא לא יכול באמת לשהות אני יודע שאם הוא רוצה לקיים הוראות בימ"ש הוא יוכל להתייצב אצל המפקח שחתם עליו ולקיים את ההחלטה. מאחר ואני מכיר את הדמות הוא רוצה את האפשרות הפחות חמורה מבחינתו כי הוא רוצה לחזור לעיר...הייתה פתוחה בפניו להגיש בקשה לבימ"ש לשנות התנאים". העד שלל טענת הסנגור ולפיה לא הביא את הנאשם בפני שופט מאחר ובעת הרלוונטית חל יום העצמאות- יום שבתון וטען, כי הפעיל שיקול דעת ובמכלול האיזונים שערך והחליט להורות על שחרורו תוך שהוא לשיטתו מחמיר את תנאי השחרור בהוסיפו "יומיים- שלושה" של הרחקה מהעיר נהריה.
המשיך הנאשם וטען שהשוכר קיבל את מפתחות הדירה לידיו יום עובר להגעת הבלשים לדירה ומציאת האופניים, או אז עומת עם העובדה כי האופניים נגנבו באותו היום בו הגיעו הבלשים לדירה ומצאו את האופניים והסביר: "אני לא זוכר באיזה יום זה היה, מהבוקר היה לו מפתח ביד. אני חושב שזה היה יום שישי. מהבוקר היה לו כבר מפתח ביד. זה מה שאמרתי לך". עוד טען הנאשם, כי האופניים לא נתפסו בדירה שבה שהה אלא בדירה אחרת במתחם הדירות אשר בבעלות אמו, או אז עומת עם גרסתו בחקירתו במשטרה ולפיה השוכר שם חלק מהדברים בדירה שלו וטען: "אולי המשמעות שלי כי זה בבעלותי, של אימא שלי, שלי. אם הייתי משקר ויודע שזה גנוב לא הייתי אומר שלי, ישר הייתי מפנה את זה ומפיל על אימא שלי". ביחס לעבירה של הפרת הוראה חוקית, העיד הנאשם כך: "אמרתי שאני זוכר שחתמתי על משהו. לא קראתי את זה, אמרתי מלכתחילה שלא קראתי". אישר הנאשם, כי הקצין איימן הסביר לו פרטי כתב הערובה ובהם היותו מורחק מהעיר נהריה למשך 14 ימים וכי הוא חתם מרצונו וכלשונו: "אני לא מכחיש. אמרתי לך שאיימן החתים אותי, לא קראתי מה היה רשום. אמרתי במילים פשוטות שאין לי לאן ללכת ושיעצור אותי, אם לא אני הולך הביתה...כן. התחננתי אליו אחרי שעצר אותי לילה, שאין לי לאן ללכת, שהוא משחרר אותי. אחתום לך ואלך הביתה... לא הפרתי. הייתי בבית. אם זה נקרא להפר אז יכול להיות. אני לא משקר". בחקירתו במשטרה מיום 04.05.2022-ת/4 ביחס לעבירה של הפרת הוראה חוקית תאר הנאשם כך: "אני וגנגה נסענו אתמול אחרי בית המשפט לבית אח שלו לקיים את המצער בית, היום בבוקר גנגה היה צריך לקחת את הטיפול אדולן שלו בנהריה, אני נסעתי יחד איתו ואחר כך החלטנו לא לחזור לבית אח שלו כי זה בית מאוד קטן ולא נח ולא אכלנו שם כלום אנחנו לא יכולים להמשיך לביות שם במעצר בית". משנשאל מדוע לא חזר למקום מעצר הבית, כפי שהורה בית המשפט, השיב: "התייעצנו עם עורך הדין סיפרנו לו את הסיפור והוא אמר לנו להגיע לתחנה ולהגיד שאנחנו לא חוזרים לבית... אני מעדיף להיעצר ולהגיע לבית המשפט מאשר להישאר שם. אני גאה בעצמי שלקחתי אחריות". בחקירתו במשטרה מיום 08.05.2022-ת/6 הכחיש הנאשם כי הפר הוראה חוקית וטען כי הגיע לתחנת המשטרה על מנת לקבל עזרה, מסר בחקירה במשטרה כי אחרי שנעצר ללילה שוחרר ונמסר לו "לא לצאת מהבית". הנאשם הכחיש כל קשר לאופניים שנתפסו וטען "אני השכרתי את הבית הזה לאיזה ספר שהולך בבוקר ובא בלילה" לא זכר הנאשם פרטי השוכר.
לפיכך, המסקנה היא כי הטלת כתב הערובה על הנאשם הייתה בחוסר סמכות וכל הליך קבלת ההחלטה על שחרורו היו נגועים בפגמים כאלו המביאים לביטול האישום בגין הפרת הוראה חוקית.
אין בדעתי לקבל עתירתו החילופית של ב"כ המאשימה ולפיה אם ימצא בית המשפט כי כתב הערובה ניתן בחוסר סמכות אזי יש להרשיע את הנאשם בגין הפרה חוקית של ההוראה החוקית הראשונה אשר ניתנה על ידי בית המשפט.
סיכום לאחר ששמעתי ראיות התביעה, עיינתי בכל המוצגים והראיות שהוגשו לעיוני, שוכנעתי כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם ביחס לעבירה של גניבת אופניים על פי סעיף 384 לחוק העונשין ובאשר לעבירה של הפרת הוראה חוקית, כאמור מהנימוקים לעיל אני מורה על זיכויו של הנאשם מחמת הספק מעבירה על פי סעיף 287 (א) לחוק העונשין.

בהליך בקשת שחרור/הארכת תנאים (בשה"ת) שהוגש בשנת 2023 בשלום באר שבע נפסק כדקלמן:

דיון והכרעה בבקשה - חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996 קובע בסעיף 51(א): "שופט הדן בענינו של משוחרר בערובה, שהובא לפניו בשל הפרת תנאי מתנאי השיחרור, רשאי להורות על חילוט הערבות, ואם התגבשה עילת מעצר, לעצרו או לשחררו בערובה בתנאים שיקבע." בית המשפט העליון קבע בע"פ 6978/09 פרנק מטודי נגד מדינת ישראל (להלן:פרשת מטודי) את הדברים הבאים: "חילוט הכספים במקרה של הפרת תנאים נועד לצורך שמירה על כוחו של מוסד חלופת המעצר. הבעתי בעבר את עמדתי העקרונית לפיה אין להפגין סלחנות רבה מדי למפרים של תנאי מעצר בית:
בבואו לקבוע את סכום החילוט יוכל בית המשפט להיתחשב – בין היתר – במהות האישומים נגד הנאשם ובטיב ההפרות של תנאי השיחרור (ראו: פרשת צ’וסקין; בש"פ 10533/05 אבו דין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.12.05)).
...
ביחס לשאלה של גובה החילוט (חילוט מלא או חלקי של סכום הערבות), אני מחליט לתת משקל מסויים למצבו הכלכלי הנוכחי של המשיב אשר שקוע בחובות כבדים בשל חוסר יכולתו לעבוד, וכן יינתן משקל לעובדה כי המדובר בהתנהגות המהווה הפרה ראשונה של תנאי השחרור, הגם שמדובר בהפרה בוטה וחמורה.
בנסיבות אלה אני מורה על חילוט של 10,000 ₪ מתוך סכום הערבות העצמית עליה התחייב המשיב בקולו, וקובע כי סכום זה ישולם למדינה על ידי המשיב תוך 90 יום מהיום ולא יהפוך לחוב נוסף של המשיב שיטופל על ידי המרכז לגביית קנסות בהתאם לחוק.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו