חילוט ותשלום לפי סעיף 297 לחוק העונשין

הבקשה הוגשה לפי סעיף 21 ו-23 לחוק איסור הלבנת הון בצרוף סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים, ולפי סעיף 297 לחוק העונשין בצרוף סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפסד"פ).

נקבע, כי הדין אינו מגביל את חילוט הכספים שנעברה בהם העבירה רק לסכומים שנותרו בידי הנאשם, ושהזכות לחילוט היא הזכות ליטול מרכושו של הנאשם כספים בגובה הסכומים שנעשתה בהם העבירה על-ידי הנאשם, בין אם בהמשך אלו הוצאו מידיו ובין אם לא. בעניינינו, על-פי הנטען בכתב האישום, סכומי השוחד באישומים הרלוואנטיים שולמו במלואם למערער, ומשהתקבלו כספי השוחד בידיו של המערער עבור אחר, הדין רואה בו כמי שקבל את אותם כספים ככספי שוחד.

נראה, כי כשמדובר בחילוט סופי לא אמורה הבעיה להתעורר, שכן סעיף 297 לחוק העונשין מדבר על "מה שניתן כשוחד ומה שבא במקומו", אך לא כן עת עסקינן בחילוט זמני, שלצורכו "גויס" סעיף 34 לפסד"פ. זאת ועוד: שני המסלולים למתן צוי חילוט זמני ברכוש של נאשם בהליך פלילי אותם הזכירה המשיבה מאפשרים – בהתקיים התנאים הקבועים בחוק – פגיעה בזכויותיו הקנייניות של מי שעדיין לא הורשע בדין.

...

גם טענה זו אין בידי לקבל.

סיכום לסיכום, מצאתי כי יש לקבל את טענתו העקרונית של המערער לפיה לא ניתן לחלט בכפל את הסכומים בהם נעברו העבירות.

את יתר טענותיו של המערער יש לדחות, ועל כן – הערעור מתקבל באופן חלקי בלבד.

המשיבים 1 ו-2 ונאשמים נוספים נתנו את תשלומי השוחד, במזומן, ובכך ביצעו פעולות ברכוש אסור במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את בעלי הזכויות בו, את מיקומו ואת ביצוע התנועות בו. טיעוני המבקשת המבקשת טוענת כי על פי האישום השלישי מואשמים הנאשמים בעבירה של מתן שוחד לשישה עובדי ציבור ובהקף של 3,132,057 ₪, ועל פי האישום הרביעי מדובר ברכוש אסור הניתן לחילוט הן על פי חוק איסור הלבנת הון והן על פי סעיף 297 לחוק העונשין.

...

סבור אני כי נכון יהיה למבקשת לבדוק טענות אלה, ומכל מקום לצורך העניין דנן די בכך כי לשיטת המשיבים 1 ו-7 מדובר בנכסים בעלי שווי על מנת שניתן יהיה לכלול אותם במצבת הרכוש המחולט בצו זמני.

סוף דבר כפי העולה מהראיות בתיק זה, הרי שמדובר בפרשת שחיתות חמורה ביותר ורחבת היקף, לפיה, כך על פי הראיות שבתיק החקירה, המשיבים פעלו בשיטה נלוזה ונכלולית, תוך מתן שוחד בהיקפים גדולים ביותר, לאנשי ציבור, אשר עשו שימוש עברייני ברכוש הציבורי שנמסר לידיהם בנאמנות, משום חולשת דעת, חולשת רצון ותאוות בצע, נטלו שוחד מהמשיבים 1 ו-7, והיטו האינטרס הציבורי לטובתם של המשיבים 1 ו-7 משום השוחד.

אני נעתר לבקשה.

סעיף 297 לחוק העונשין קובע כדלקמן: (א) הורשע אדם על עבירה לפי סימן זה, רשאי בית המשפט, נוסף על העונש שיטיל – (1) לצוות על חילוט מה שניתן כשוחד ומה שבא במקומו; (2) לחייב את נותן השוחד לשלם לאוצר המדינה את שוויה של התועלת שהפיק מן השוחד.

חילוט לפי סעיף 297 לחוק העונשין ישים לגבי נותן השוחד, אבל החילוט כאן יינתן על-פי סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון: נוכח עונש המאסר המשמעותי והקנס הכספי, הנני מורה על חילוט רכוש בשווי 500 אלף ₪.

...

ועוד יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בע"פ 3575/99 דרעי ואח' נ' מדינת ישראל, בפסקה 154 לפסק הדין: "אנו סבורים, כי החומרה הרבה שבה לקו עבירותיו של דרעי, על רקע מעמדו הרם ואורך התקופה שבמהלכה ביצע את עבירותיו, אכן חייבו את הענשתו במאסר ממשי לתקופה לא מבוטלת. בצדק ציין בית-המשפט המחוזי, כי 'רום כהונתו של נאשם המקבל שוחד נימוק הוא לחומרה, לא לקולא'. דרעי, שהחל לקחת שוחד מעת מינויו כעוזר לשר הפנים, המשיך בכך, לאורך ימים ושנים, גם במהלך כהונותיו הרמות כמנכ"ל משרד הפנים וכשר הפנים. הבאתו לדין בעודו מכהן כשר בממשלת ישראל והרשעתו בלקיחת שוחד הטביעו חותם קשה על מערכות הציבור בישראל. עד שנחשפה פרשת עבירותיו, נטו הכול לסמוך ולבטוח ששרי ישראל ונושאי משרות בכירים אחרים במערכות השלטון עושים את שליחותם באמונה. האפשרות כי תת-תרבות השוחד, האופיינית למדינות נחשלות ולמשטרים מושחתים, תפגע במי שנמצא ראוי לשבת על כיסאו של שר, או של מנכ"ל, בישראל, הייתה רחוקה מן הדעת. באה פרשתו של דרעי וטפחה על פני כולנו. התופעה שנגלתה לעיני בית-המשפט בפרשה זו המחישה היטב, כי גם מי שמוחזקים בעיני רבים כראשי הציבור וכמנהיגיו עלולים להיכשל בעבירה הקשה של לקיחת שוחד. אין תמה, שבנסיבות אלו עמד בית-המשפט המחוזי על הצורך לגזור על דרעי עונש שיהיה בו כדי להרתיע גם את הרבים, ובדין, לדעתנו, קבע כי הרתעתם של בעלי עמדות בכירות במעלות השלטון והמינהל הציבורי מפני ההתפתות ללקיחת שוחד אינה יכולה להיות מושגת בדברי אזהרה גרידא, וכי הרתעת אחרים מקרב בעלי השררה מפני מעשים כאלה מחייבת להחמיר בעונשיהם של נאשמים כאלה יותר מאשר עם עובדי ציבור מן השורה" [ההדגשות שלי - ד.ר].

אשר כך, הנני גוזר על נאשמת 14 עונש סמלי משהו, קנס בסך 100 אלף ₪, אשר ישולם עד יום 01.09.14, החל מיום זה יישא ריבית והצמדה כחוק.

אשר כך, הנני גוזר על נאשמת 15 עונש סמלי משהו, קנס בסך 50 אלף ₪, אשר ישולם עד יום 01.09.14, החל מיום זה יישא ריבית והצמדה כחוק.

לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים ובחנתי מכלול השיקולים בעניין נאשמת 16, מצאתי שלא להשית על נאשמת 16 עונשים ממשיים שעלולים להוביל לקריסתה ולפגוע בצורה בלתי מידתית בבעלי המניות בה. הנני גוזר על נאשמת 16 קנס בסך 100 אלף ₪, אשר ישולם עד יום 01.09.14, החל מיום זה יישא ריבית והצמדה כחוק.

על פי הסדר הטיעון, לאחר שיורשע הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, התבקש בית המשפט לגזור על הנאשם שש שנות מאסר בפועל (בנכוי תקופת מעצרו בחו"ל ובישראל), מאסר על תנאי על פי שיקול דעתו של בית המשפט, קנס בגובה שישה מיליון ש"ח, ועוד ארבעה מיליון ש"ח יחולטו על פי סעיף 297 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

הנאשם פנה בעצמו לבית המשפט, הדברים שאמר קצרים ועל כן אביאם במלואם: "ברור שהרגע הזה הוא לא רגע קל בשבילי, אבל אני נמצא פה והסכמתי להסדר הטיעון שהייתי שותף לו, בגלל שרציתי לקחת אחריות מלאה על מעשיי. רציתי להביע חרטה כנה וההסכמה להסדר הטיעון שכלפיי הוא מפליג בחומרתו, הרבה יותר ממה שעורכי הדין הנכבדים שטוענים פה אני חושב שזו ההוכחה הטובה ביותר לחרטה שלי. אני הייתי ער לשיקולים הראייתיים של התביעה ולקשיים שלה, כמו שאמרה בהגינותה הגברת דורון ובכל זאת בחרתי לא לנהל משפט ולא להטריד את בית המשפט אלא לקחת את האחריות ולשלם את החוב לחברה, למרות הפגיעה העצומה במשפחתי ובכל האנשים שאני יקר להם והם יקרים לי, כל ימי חיי עסקתי למעשה אמנם חברתי אומרת שהייתי עורך דין מטובי העורכי דין, יותר עסקתי בפילנתרופיה ובעזרה לאחרים, והוריתי לעורך הדין שלי לא להביא ראיות לעניין העונש כי אני חושב שזה לא רלוואנטי לעניין החומרה של מעשיי, אני חושב שהסדר הטיעון הוא מאוזן לכיוון החומרה ולא לכיוון הקולה, אני מבקש שבית המשפט יאשר אותו." תיקון 113 לחוק העונשין במקרה של הסדר טיעון העומד לאישור סימן א' 1 לחוק העונשין העוסק בהבניית שיקול הדעת השפוטי בענישה, התווסף לחוק העונשין במסגרת תיקון 113 לחוק.

...

בשכלול שתי נסיבות עיקריות אלה, ובהתחשב בעובדה שהעונש שנקבע בהסדר נקבע גם בעזרתו של כב' השופט רוזן ששימש כמגשר בתיק, אני קובע כי העונש שנקבע במסגרת הסדר הטיעון ראוי בנסיבות העניין ואין מקום להתערב בו. בטרם סיכום, ולאחר שכבר קבעתי כי הסדר הטיעון ראוי ומאוזן בעיניי, אני מוצא מקום לשוב ולהבהיר שהעונש שנגזר לכהן בענייננו, הוא עונש התואם את כתב האישום המתוקן.

לו היה הנאשם עומד למשפט ומורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המקורי, ובעיקר בלקיחת שוחד של שני מיליון יורו במסגרת פרשת רוגוזין, היה העונש שנקבע בהסדר רחוק מאוד מהעונש שהיה מוטל עליו, גם מבחינת רכיב המאסר וגם מבחינת רכיב הקנס וחילוט הכספים (הרבים) שעוד נמצאים ברשותו.

בהתאם להסדר הטיעון, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: שש שנות מאסר בפועל (בניכוי שלושה חודשים בהם שהה הנאשם במעצר בחו"ל, וכן בניכוי תקופת מעצרו של הנאשם מיום 15.3.2013 ועד ליום מתן גזר הדין).

(1) לצוות על חילוט מה שניתן כשוחד ומה שבא במקומו; (2) לחייב את נותן השוחד לשלם לאוצר המדינה את שוויה של התועלת שהפיק מן השוחד".

החפץ שאותו ניתן לתפוס לפי סעיף 32(א) לפקודה הוא חפץ "שיש יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר עבירה או כאמצעי לביצועה". סעיף 32(א) לפקודה נועד לשלוש תכליות: תפיסה למטרת מניעת ביצוע עבירה עתידית; תפיסה למטרת חילוט בסוף ההליך (למשל לפי סעיף 39 לפקודה או לפי סעיף 297 לחוק העונשין); תפיסה לצורך הצגת החפץ כראייה בבית המשפט (בש"פ 342/06 חברת לרגו עבודת עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006).

...

יחד עם זאת יש בדברים אלו כדי לחזק את מסקנתי לפיה אין להורות על חילוט זמני בשווי, בעבירת שוחד, באין לכך הסמכה מפורשת בחוק.

נוכח המסקנה שאליה הגעתי, ומשקרן ההשתלמות תוחזר, ובה מרבית הסכום שנתפס (כ- 180,000 ₪ מתוך כ- 200,000 ₪), איני סבורה כי מצבו הכלכלי של המבקש כפי שהתרשמתי בדיון בפניי, מצדיק את שחרורו של חשבון הבנק.

סוף דבר הבקשה מתקבלת ביחס לקרן ההשתלמות ונדחית ביחס לחשבון הבנק.