חיים משותפים עם עובדת זרה נשואה ללא היתר

דוקא ההחלטה המשותפת של בני הזוג שלא לשכור מטפלת/עובדת זרה, מצביעה על כך שמדובר בעבודה לכל דבר ועניין וכי ההחלטה שהאשה תבצע את העבודה ולא עובדת זרה, אינה אמורה לפגוע בנושים.

אמנם הרופא אישר כי הדירה הנוכחית נגישה לחייב עקב מגבלתו ו-("עונה על הצרכים הבסיסיים של הנכה ומשפחתו"), אך לא נכתב וממילא לא הוכח, שבעניינו של החייב נידרשת דירה כזו דוקא ובשכירות בסכום כה גבוה.

החייב אמנם כרת הסכם ממון עם רעייתו , אך הוא מנהל הלכה למעשה חיים שתופיים פזרניים משותפים, מערב בין הכנסותיו להכנסות האשה ובין הוצאותיו האישיות להוצאות האשה והתא המשפחתי (ראו לדוגמה גם עמ' 3 לדו"ח המשלים- העברות בנקאיות ופירוט עיסקאות בביט ובאשראי שלא ניתן להן מענה).

אשר לניהול המשותף, ניתן להפנות גם להחזקה המשותפת של שני בני הזוג בחברת "טסלר עדן ניהול ואחזקות". גם אם לאשה הכנסה פאסיבית מדמי שכירות בגין נכס שהביאה לפני הנישואין (וברי כי לא ניתן להכיר בדירה עצמה כנכס השייך לחייב), עדיין משהחייב הודה כי התשלום החודשי המתקבל בגינה (3,000 ₪) מהוה מקור לתשלום דמי שכירות לגבי המושכר, יש לקחת עובדה ונתון זה בחשבון.

...

לאור כל האמור שוכנעתי כי בנסיבות שפורטו, בקשתו של החייב לפטור אותו כמעט לחלוטין מתשלום ודרישתו החריגה להשיב כמעט את כל הסכום הצבור בקופה (83% ממנו) אינה ראויה ונועדה להתחמק מתשלום חובותיו (הנאמדים בלמעלה מ-2 מיליון ₪).

לאחר שנתתי דעתי למכלול הנתונים ולפסיקה הנוהגת כפי שפורטה לעיל, שוכנעתי כי ראוי להעמיד את צו התשלומים ע"ס של 5,000 ₪ לחודש (צו בו עמד החייב ללא כל קושי מאז נקבע לפני למעלה משנה).

לא מצאתי כי היו לחייב מחדלים בהליך אשר מצדיקים את הארכת התקופה ובאופן דומה, לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות קיצור התקופה ל 10 חודשים בלבד כפי שטען החייב לאור כל האמור, אני מורה כי תכנית הפירעון לצורך קבלת הפטר תעמוד על 28 תשלומים ע"ס של 5,000 ₪ לחודש.

במהלך הדיון האחרון האישה אמרה: "תודה שהילכת מהבית תודה לאלוקים". אמירה המבטאת את חוסר רצונה של האישה בבעל ובהמשך החיים המשותפים, כבר מעת הפרוד ומאשרת את טענות הבעל על כך שעזיבתו באה בשל דרישת האישה או לפחות מרצון האישה.

וכן נמצא מפורש בתשב"ץ – באחת מהתקנות שהביא (בחלק ב סימן רצב) בה ביאר שמעיקר הדין גם כאשר האישה תובעת גירושין, והיא היא היוזמת אותם ופועלת למענם, אם שניהם מתרצים בכך זכאית היא לכתובתה ולתוספת כתובתה, וזל"ה: "תקננו שאם יגרש הבעל ברצונו ושלא ברצונה שיפרע לה כל הכתוב בשטר כתוב' עיקר כתובה שהוא מאתים לבתולה ומנה לאלמנ'. ומה שנימצא בשטר כתובת' שהכניסה לו נדוניא והתוספת אשר הוסיף לה משלו הכל כפי דין התלמוד. אך אם לא יהי' הגירושין ברצונו ושלא ברצונ' אין לה תוספת כלל". ועל זה כתב לבאר: "עוד כתוב בתקנה הנזכר שאם לא יהיו הגרושין ברצונו ושלא ברצונה אין לה תוספת כלל. ופירוש זה שאם היו הגרושין ברצונה כמו ברצונו שהיא תובעת גט או שלא ברצונו כגון שחייב לגרשה מן הדין מפני מאורעות שלא ברצונו אין לה תוס' כלל. לפי שלא תקנו התוס' בתקנ' זו אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא'. שאינו מן הדין שישאנ' בתול' ויגרשנ' אח"כ וזה אינו אלא כשהוא מיגרש' ברצונו ושלא ברצונ' כמו שכ' הרי"ף ז"ל בפרק הבא על יבמתו. וכן הרשב"א ז"ל כ' בתשוב' שהתובעת גט מתוך מרד אין לה תוס'. דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא כתב לה. ואף על פי שלולי התקנה אם כ' תוספ' מעצמו והיו הגירושין ברשו' שניהן גובה הכל. כיון שתקנו כן הוי כתנאי שבממון וקיים. ולא כתבו אלא ע"מ כן." מבואר בדבריו שעל פי עיקר הדין, ובמקומנו הרי לא פשטה תקנת התשב"ץ, גם כאשר האישה תובעת את הגט אם שניהם מתרצים בגירושין יש לה תוספת, וכל אימת שהבעל מתרצה לגרשה, ושניהם מבינים יחדיו כי חייהם המשותפים הגיעו אל קיצם, אין לנו עניין בשאלה מי היוזם את הגירושין והאישה עדיין זכאית לתוספת כתובתה.

ואם כי קיי"ל (חו"מ סי' כט ס"א) בכהאי גוונא שאם נישאל העד אם הוא רמאי כו', שמסתמא אין אדם מביא עד לחובתו, ובוודאי טעו, ואם כן גם כאן נראה שב"כ הבעל עשה 'העתק הדבק' ממקום אחר ולא שת לבו גם לזאת, מכל מקום כיון שכאן רצה להוכיח שיש לביה"ד לחייב את האישה בגט כי הם חיים בחטא, ויפה שעה אחת קודם, ואין זה כל כך לחובתו, כי כעת רוצה גט, ולענין חיוב כתובה היה טוען שאינו מכלה ממונו עליהם כו' כפי שיש מפרשים בדעת האגודה כנודע, ועוד שיש לחלק ולומר שרק בעד ממש שהזמינו בעל הדין לביה"ד על מנת שיעיד עליו שאיננו רמאי, והעד נישאל "אני רמאי?" והשיב רק "כן" ולא אמר בפירוש "כן, אתה רמאי" שיש לתלות שלא הבינו או שלא שמעו היטב את השאלה או שמחרדת ביה"ד או בעל הדין [עי' תומים ושער משפט במקום מ"ש ע"פ ריטב"א] נבהלו ונתקלו בלשונם והשיבו בטעות "כן", מה שאין כן בנ"ד ששלוחו של אדם - היינו בעל כחו - כמותו, ולא התבקש ב"כ להעיד שאיננו רועה זונות, ולא היה כאן מקום לחרדה ולהיתקלות בלשונו, ובפרט להריטב"א שהובא בב"י בבד"ה, שדקדקו התומים והשער משפט מדבריו שלאחר תוכ"ד אינם יכולים לחזור ולהגיד שאיננו רמאי, והרי כאן אנו נמצאים עידן ועידנים אחרי תוכ"ד, יש מקום לומר שאמת אמר בכתב התביעה שהוא רועה בשדות זרים כדי לשכנע את ביה"ד לחייב את אישתו בגט יפה שעה אחת קודם, ואדרבה יש לנו לומר שחזקה על אומן הוא העו"ד ב"כ הבעל דלא מרע אומנותיה לשגות שגיאה כזו לומר על הבעל שהוא רועה זונות לחובתו, דלתקוני שדריה ולא לעוותי, אם לא שאכן זו הייתה כוונתו לתקוני, דהיינו שטען טענה זו בכוונה תחילה כדי שעי"ז ביה"ד ישתכנע לחייב את האישה בגט, בפרט שיש לומר שהוא לא חשב שבגלל זה יתחייב בכתובה שהרי טענתו בפיו שהיא גרמה לו ללכת לנשים אחרות ע"י בגידתה שגרמה למיעוט יחס"א ביניהם.

ונראה שהכפשת שמה כשאומר עליה שהיא בוגדת גרועה אף ממשיאה שם רע בשכנותיה כשלא מרשה לה להשאיל כלים, שנפסק על פי המשנה שיוציא ויתן כתובה], שהרי ב"כ האישה העמיד את הבעל על סתירת טענתו שעזב את הבית כי היא איימה עליו, כשהעלה את ענין ההסכמה של הבעל לתת פיצויים על הכפשת שם האישה כו', ושביה"ד מצא שמצד אחד טען שבגדה בו ומצד שני אמר שכוונתו הייתה לחילול שבת כו', והוכח שהוא התחיל, מלבד טענתה על הצילומים כו'.

וכך כתב שם בעמוד 411: ונראה שאם יש מחלוקת בין הצדדים מי הוא זה שעשה מעשים לא ראויים שגרמו לצד השני שימאס בחיי הנישואין – גם בזה אמר רבינו ירוחם את דינו, שהרי ברורב המקרים ששניים רוצים להתגרש כל צד מאשים את הצד השני שהוא גרם לגרושין, ומאחר שרבנו ירוחם קבע את דינו וכתב שאם שני הצדדים דורשים גירושין האשה מקבלת עיקר כתובה ולא תוספת כתובה – גם מקרה זה נכלל בדבריו.

...

] לאור האמור, נראה לי לפסוק על חיובו של האיש לשלם לאשה סך של 227,500 ₪ - שווי מחצית הכתובה בקיזוז סך של 50,000 ₪ שכבר הופקד, וכנ"ל. הבעל יוכל לשלם את הסכום באמצעות תשלום המשכנתא עבור הבית של האשה וקיזוז חובות ששילם עבורה לבנק.

ובהיותי בזה כרגע נראה לי פד"ר כרך ו (עמ' יג) שכתב שם הגרי"ש אלישיב וז"ל: ולפי"ז יש לדון במקרה והאשה סירבה ומסרבת להשלים עם בעלה והבעל גם הוא לא רוצה אותה, - אשר בכה"ג נראה דלא הפסידה כתובתה שהרי אין מקום באופן כזה להכריז עליה כמורדת לאלץ אותה עי"ז לחזור ולהשלים אתו בזמן שהבעל גם הוא לא רוצה בה, וא"כ לפי"ד התשובה הנ"ל [של הריטב"א] יש לדון שהבעל חייב במזונותיה.

שנית, ע"פ דברי המיעוט בפסק בדה"ג הנ"ל - שאף שסבר תחילה להפסיד את האשה את חיובי הבעל כלפיה (שאר כסות וכתובה) מחמת שלסברתו המנומקת - הש"ר שהוציאה האשה על בעלה אינו נפסק לעולם, מכל מקום מטעם אחר הסכים לדעת הרוב לחייבו במזונותיה, והוא שאין אדם נתפס על צערו, וכיון שהיא טוענת שמכתבי ההשמצות באו כתגובה על מעשיו נגדה, אין להפסידה זכויותיה משום כך. ואם בנדונם שלא היו ראיות שגרם לה צער שבתגובה לכך השמיצה אותו במכתבים – כך, בנדוננו שהוכח שהכפיש אותה שבוגדת בו ואף דובר על הסכם בו היה מוכן לפצותה על כך, עאכו"כ. ועכ"פ פשוט שלכל הפחות יש לראות באמירתה "תודה שהלכת" תגובה מסוג "אין אדם נתפס על צערו", ולא לגזור מכך מסקנה מרחיקת לכת שרק בגלל זה ייחשבו כמורדים זה על זה, ובפרט כשלא נאמרה תגובה בתחילת הדיונים.

נסיבות הארוע קשורות בבשורה קשה שקבלה המערערת על מות חברתה הטובה בקולומביה, אשר גרמה לה להישתכר ולתקוף את המערער בסכין ובבקבוק, משלא זהתה אותו וחשבה שהוא אדם זר. לאחר שיחרורה מהאשפוז חזרה המערערת למעצר למשך חודשיים, ובחודש מאי 2018 הועברה להליך שקום בקהילה טיפולית של מכורים בחיפה.

בנוסף המציאו מכתב הסבר מטעם המערער, שבו תוארו חייה הקשים של המערערת טרם היכרותה עמו, שכללו בין היתר התמכרויות; את השינוי לטובה בחייה לאחר שהכירו; את שלושת נסיונות ההיתאבדות שלה וחזרתה לשתות לאחר העיכוב בקבלת הרשיון; ואת הנסיבות שגרמו ככל הנראה להתקף הפסיכוטי ולתקיפת המערער במהלכו.

מדיניות זו עוגנה במסגרת נוהל ידועים בציבור, אשר קובע הוראות בדבר הסדרת מעמדו של זר שהנו בן-זוג של אזרח ישראל או בעל רישיון לישיבת קבע בישראל, כאשר בני הזוג הנם ידועים בציבור ואינם נשואים, ומכוחו ביקשה גם המערערת בעיניין שלפניי לקבל מעמד.

בהקשר זה נקבע בעע"ם 4614/05 מדינת ישראל נ' אבנר אורן (נבו 16.3.2006), כי "בעוד קשר של נישואין ניתן לזיהוי בקלות על פי אקט פורמלי מכונן, זיהויו של קשר של ידועים בציבור מחייב בחינה עובדתית של טיב ונסיבות הקשר, על מנת לקבוע האם מתקיימים תנאי הסף – הגמישים כשלעצמם – בדבר חיים משותפים כבעל ואישה וניהול משק בית משותף" (שם, פס' 23, וראו גם: עע"מ 4231/12 יהודית בוטובסקי נ' משרד הפנים (נבו 07.07.2013)).

הנוהל קובע הליך ששמו "ההליך המדורג". במסגרת זו, כאשר מוגשת בקשה לקבלת מעמד מכוח חיים משותפים עם אזרח ישראלי, בשלב הראשון צריכים המבקשים לעמוד במספר קריטריונים, ביניהם בחינת כנות הקשר, מרכז חייהם, ובדיקת קיומה של מניעה פלילית או ביטחונית לשהייתו של בן הזוג בישראל.

לפני כל הארכת תוקף רישיון בהתאם לנוהל ידועים בציבור, נערך ראיון לשני בני הזוג וכן נערכות בדיקות עדכניות של כנות הקשר הזוגי והמשך קיומו; קיום מרכז חיים משותף בישראל; העדר מניעה לפי הנוהל (פלילית או ביטחונית) והחזקת דרכון זר תקף ממועד מתן הארכת הרישיון (נוהל ידועים בציבור, סעיף, ד.23).

...

לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי בנסיבות המקרה שלפניי מוצדק להסתפק במסמכים שהומצאו על ידי המערערים לאורך ההליכים כולם ולא לדרוש מהם מסמכים או ראיון נוספים שלא יוסיפו לביסוס התשתית העובדתית הנדרשת.

בנוסף, לאור התמשכות הקשר בין בני הזוג מאז שנת 2016 ברציפות למרות המשבר הקשה שעברו, שנראה כי אף העמיד אותם במבחן ומעיד על חוזקו של הקשר, אני סבורה כי תוצאה מידתית וסבירה מצדיקה את קיצור משך הזמן של בחינת כנות הקשר לפי נוהל ידועים בציבור, כך שהמערערת תקבל אשרה זמנית א/5 בהתאם לוותק מאז הגשת הבקשה לכתחילה, והתהליך המדורג יימשך לקראת סיומו במהלך שנת 2024.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל.

העותרת עזבה ב-8.10.1992 ונכנסה שוב לישראל ב-9.6.1997, באשרה של עובד זר בתחום הסיעוד.

לאחר שנעצרה, פתחה בהליך לקבלת מעמד מכוח חייה המשותפים עם מר ס' א', אזרח ישראל (להלן: בן הזוג).

העותרת סיפרה שבתה באה לבקר לפני כ-10 שנים אך לא הותר לה להכנס.

העותרת פנתה למשיבה כדי להסדיר את מעמדה מכוח הליך הגיור שעברה, וביקשה להצטרף ל"קבוצת הממתינים" מכוח גיור בישראל, לפסק הדין שעתיד היה להנתן בבג"ץ 11013/05 דהן נ' שר הפנים [להלן – עניין דהן; הפנייה נספח ט' לכתב העתירה, האישור לצירופה ל"קבוצת הממתינים" על יסוד האמירה כי "במהלך נישואיה התגיירה המבקשת בגיור פרטי ונרשמה כיהודייה ע"ס פסק דין" – נספח י' לכתב העתירה].

...

אבהיר כי איני נסמך על השתייכותה או אי-השתייכותה של העותרת לקהילה לאחר הגיור, שכן מצאתי כי די במסקנה לעניין חוסר הכנות בכדי להביא לדחיית העתירה [למורכבות הנוגעת לדרישת ההשתייכות לקהילה - ר' פסק דינה של כב' השופטת ת' בר אשר בעת"מ (י-ם) 54982-04-22 בינה ג'סיקה וולמר נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה (29.9.2022)].

משהוברר כי הריאיון לא הוקלט, ולאחר שבחנתי את הנושאים שבהם ביקש בא-כוח העותרת לאחר הדיון בבית המשפט, לחקור את המצהירה, לא מצאתי כי מתקיימים החריגים לקיום חקירת מצהירים בהליך המתנהל בבית המשפט לעניינים מנהליים [ר' עע"מ 10811/04 מוחמד עבדאללה סורחי נ' משרד הפנים, פסקה 10 (7.7.2005), עע"מ 7186/10 חיים זילבר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים, פסקה 20, (22.04.2013)].

סיכום על יסוד האמור, אני דוחה את העתירה.

בשנותיו הראשונות בישראל התובע נישא לאזרחית ישראל תושבת טירה ונולדו להם שלושה ילדים.

במועד שלא בואר התובע נפרד מבת הזוג תושבת טירה, ומאז שנת 2008 הוא מנהל חיים משותפים עם עובדת זרה, אזרחית הפיליפינים.

נקדים ונבהיר כי בהתאם להוראות סעיף 2א הנ"ל, פסיקת בתי הדין לעבודה הבהירה כי מבחן התושבות כולל מאפיינים עובדתיים ומאפיינים נורמאטיבים דהיינו לא די בכך שמרכז החיים של אדם יהיה בישראל אלא ששהותו בישראל צריכה להיות שהות כדין, אשר איננה מכח איזו מהאשרות / ההיתרים המפורטים בסעיף 2א(ב).

...

על רקע האמור ביום 1/1/20 נמסרה לתובע הודעה כי תביעתו לגמלת נכות נדחתה מהטעם שאי הכושר להשתכר לא נגרם בהיותו תושב ישראל.

מעדות נציג משרד הפנים עולה כי התובע לא היה בר גירוש אלא שהיה זכאי לאשרה מסוג ב/5 אך זו לא ניתנה לו מטעמים טכניים ומכל מקום למיטב הבנתנו בנסיבות העניין אין לקבוע כי ערב תחילת נכותו שהותו לא היתה חוקית או כי שהה בישראל מכח אשרה מסוג ב/1 ולכן לא חלים עליו הסייגים שבסעיף 2א(ב)(1) או 2א (ב)(3) להגדרת "תושב". הנתבע לא טען לשלילת התושבות מכח תת סעיף אחר, ולפיכך אנו מקבלים את טענת התובע לפיה יש לראותו כתושב מאז שנת 2006 לנוכח האמור לעיל החלטת הנתבע מיום 1/1/20, נשוא ההליך דנן, תבוטל.