עוד טוענת המבקשת, כי חיובי הארנונה החודשיים השוטפים הופחתו בעקבות החלטת וועדת הערר, אלא שחיובים אלה, כפי שהיו בסמיכות למועד שבו ניתנה החלטת וועדת הערר, כבר לא לקחו בחשבון הנחה שניתנה בשנים קודמות, בטרם החליטה וועדת הערר כי יש להתייחס לבית האבות כיחידת מגורים אחת.
המבקשת מציינת בבקשתה כי בחודש 2/19 קיבלה דרישה לתשלום חוב, לאחר החלטת וועדת הערר, בסכום של כ-200,000 ₪, ולטענתה היא כפרה במכתבה מתאריך 12/3/19 בחוב זה.
מעיון במסמך מ-12/3/19 עולה, כי אין במסמך זה פירוט מה סכומי הארנונה שהיתה צריכה המבקשת לשלם כפועל יוצא מהחלטת וועדת הערר, לגירסתה של המבקשת.
המבקשת לא ציינה מתי במדויק קיבלה את ההתראות בטרם עוקל חשבון הבנק שלה.
מהחלטת וועדת הערר עולה כי היא מתייחסת לתקופה משנת 2012, וכי בהתייחס לשנים מאז 2012 - המבקשת היא זו שהגישה השגות ולאחר מכן עררים בשאלה האם יש לבצע חיוב פרטני לגבי כל דייר ודייר, והאם יש ליתן פטור מחיוב בארנונה לגבי שטח הפטיו ולגבי חדר האוכל והמסדרונות, ו-וועדת הערר דנה בהתייחס לכל התקופה מאז שנת 2012, תוך שהיא מציינת כי המשיבה בתגובותיה להשגות ולערר, הודיעה שאם המבקשת אינה דבקה בהסכם הפשרה משנת 2007, אז ההסכם מבוטל (ולא ניתן להסכים לחלק אחד ממנו ועל חלק אחר מהסכם הפשרה להגיש השגות וערר).
מהחלטת הועדה עולה במפורש כי התייחסה לכל השנים מאז 2012, ולא רק לשנים האחרונות מאז 2017, ואף עולה כי הועדה נדרשה להחליט בשאלה האם יש להתייחס לכל יחידת מגורים בבית האבות בנפרד לגבי כל התקופה, ו-וועדת הערר נתנה החלטה מנומקת בעיניין, לאחר ביצוע סיור בבית האבות "בית שחם".
ההחלטה קובעת כי יש להתייחס לנכס כיחידה אחת, ולא לכל דירה בנפרד, וכי כפועל יוצא מקביעה זו יש לראות במסדרונות, במעברים, וביתר חלקי בית האבות כמתקן אחד המשמש למגורי הקשישים, וכאשר המחזיקה בו הנה המבקשת, ואין לחייב את הפטיו, כשם שאין מחייבים פרגולה בבית מגורים.
לאור החלטה זו תוקן חיוב הארנונה לגבי הנכס לשנים אליהן התייחסו העררים, משנת 2012 ואילך, כך שכל החיוב על שטח הפטיו של 133 מ"ר בוטל על כל השנים מ-2012 ועד 2017, וזאת מחד גיסא, אולם מאידך גיסא בוטלה הנחה שניתנה עבור השוהים בבית האבות על אותן שנים.
...
