חיובי ארנונה רטרואקטיביים מותרים רק במקרים חריגים

לטענתו, חיוב ארנונה בגין שנים קודמות איננו בגדר "הטלת ארנונה רטרואקטיבית" אסור, אלא תיקון שומה מותר.

רק במקרים נדירים, אשר בהם החיוב הרטרואקטיבי יעמוד במבחני הסמכות והסבירות – "תיפתח" ידו של בית המשפט, ויותר החיוב".

על רקע עובדות אלה לא השתכנעתי כי המקרה הנידון נימנה עם אותם מקרים חריגים שבהם יש לאפשר תיקון רטרואקטיבי של שומת ארנונה".

וכך נקבע ע"י בית המשפט(בפיסקאות 8, 9): "בכל הקשור לסיווג הנכס מחדש, לא נימצאו טעמים חריגים שיצדיקו את סתירת החזקה השוללת תחולה למפרע של חיובי הארנונה. בפרט, לא נמצא פגם בהתנהלות הנישום, אשר יצדיק חיוב רטרואקטיבי חריג ........

...

וכדברי כב' השופט הנדל בעת"מ (ב"ש) 277/04 שקמה תעשיות נייר נ' עיריית אשקלון (שם, בפיסקה 3): "עיריה אינה יכולה להתגונן בפני טענה של חוסר סבירות בשיעור הארנונה, בטענה שהחיוב עומד בדרישות הדין". לסיכום, וכפי שכבר ציינתי, דעתי היא שהפער של 448% ו-446% בתעריפי "קרקע תפוסה/קרקע צמודה לבנין" בין אזור ב' לבין אזורים ג', ד' ואזור התעשיה, הוא פער בלתי סביר באורח קיצוני, אשר (כפי שנאמר בבג"ץ 397/84) נושא עמו תכונה של אי צדק בולט, הגורם עוול בולט, ועל כן, על בית המשפט להתערב, ולקבל את העתירה, ככל שהיא נוגעת לענין זה. לא כן הפער של 135% (= פי אחד ושליש) לגבי "מבנים שונים שאינם נכללים בסיווג אחר". כאמור לעיל, השאלה היא שאלה של מידה, ודעתי היא, שהפער הזה איננו כה בלתי סביר וקיצוני, במידה אשר מצדיקה התערבות בית המשפט.

כפי שנקבע שם, הנני קובע כי הסעד יהיה נקודתי, ויתייחס לנכס של העותרת בלבד, כמפורט בפיסקה 53(ב) להלן.

(ב) אני מורה למשיבה, עיריית רחובות, לחייב את שטח הגינה בנכס של העותרת, בארנונה בגין "קרקע תפוסה/קרקע צמודה לבנין", לשנת 2016, לפי התעריפים המוטלים (על פי צו הארנונה של העיריה לשנת 2016) על קרקע כנ"ל באזורים ג', ד', ובאזור התעשיה, ולא כפי שחויבה לפי התעריף המוטל על קרקע כנ"ל באזור ב'.

המשיבה טוענת מאידך, כי מדובר בחיוב רטרואקטיבי מותר באשר לא היה לה מידע על נכסים אלו שהעותר הסתיר מפניה בחוסר תום לב. המידע הגיע למשיבה לראשונה ע"י חברת חלמיש שהחלה לפעול לראשונה בשכונה לצורך קידום פרויקט פינוי בינוי.

לעניין זה נפסק כי ניתן במקרים חריגים להתיר חיוב רטרואקטיבי בכפוף למבחנים של סמכות וסבירות.

בעע"ם 4551/08 עריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (מיום 1.12.2011) נפסק: "בתמצית, נקבע כי כל החלה למפרע, ובכלל זה החלה למפרע של חיובי ארנונה, כפופה למבחן דו-שלבי של סמכות וסבירות. מבחינת הסמכות, ככל שהסמכות להחיל את ההחלטה או את החיוב למפרע אינה מופיעה במפורש בחוק, קיימת חזקה פרשנית נגד תחולה למפרע. אם יימצאו טעמים טובים לסתור חזקה זו, כי אז יש לבחון אם ההחלה למפרע עומדת במבחנים הרגילים של הפעלת שיקול הדעת המינהלי, ובראשם הסבירות (ראו: שם, פס' 31; עניין עזרא, בעמ' 417; עניין שגיא, בעמ' 598-597). בחינת סבירותו של חיוב רטרואקטיבי תיעשה תוך איזון בין עניינו של הפרט בסופיות ההחלטה ומידת ההסתמכות שלו על ההחלטה, מחד גיסא, לבין האנטרס הצבורי שבקיום החוק ובגביית מס אמת, מאידך גיסא. חשיבות מיוחדת תנתן כמובן להתנהלותו של הנישום, ולשאלה אם רובץ לפתחו "אשם" כלשהוא (ראו: ע"א 8558/01 בעיניין עילבון, בעמ' 789; ע"א 975/97 בעיניין עילבון, בעמ' 452-451; עניין ט.ט. טכנולוגיה, בעמ' 784)).

רק במקרים נדירים, אשר בהם החיוב הרטרואקטיבי יעמוד במבחני הסמכות והסבירות – "תיפתח" ידו של בית המשפט ויותר החיוב".

ובהמשך מפי הש' מ. מזוז: " לא היה במקרה זה כל בסיס אובייקטיסי סביר להיווצרות התסתמכות סבירה לפטור מארנונה על הנכס. כל תושב ואזרח, ובודאי בעל עסקים, מוחזק כמי שיודע שעל נכס מקרקעין המשמש למגורים או עסקים מוטלת ארנונה עירונית. על כן עצם העובדה שהרשות המקומית לא גבתה בפועל ארנונה מנכס כזה או אחר, כאשר אין סיבה סבירה להניח שהוא פטור מארנונה אינה יכולה להקים אינטרס הסתמכות בר הגנה אשר עשוי לגבור על האינטרסים הציבוריים בקיום החוק, בגביית מס אמת, בשיוויון בנשיאת בנטל המס ובשמירת הקופה הציבורית" בעיניין הראל הנ"ל נידרש הנישום לשלם חוב ארנונה רטרואקטי בגין שנתיים מתוך 30 שנה של שימוש בפועל, ואילו בעניננו מבוקש ע"י המשיבה להחיל חיוב רטרואקטיבי ממועד לא ידוע עוד לפני שנת 2009 וזאת הגם שהמשיבה לא נקבה במועד קונקריטי אשר לשיטתה הוא מועד בניית כל היחידות המפורטות בנספחים 8-21 המהוים את מיתחם הנכס.

...

בנסיבות דלעיל, דומני כי תוך איזון נכון של הדין הקיים לגבי חיוב רטרואקטיבי, מחדלה של המשיבה מחד, האינטרס הציבורי בדבר שיוויון בנטל, אשמת העותר ודחיית טענתו להסתמכות מאידך, יש לקבל את העתירה במובן זה שהחיוב הרטרואקטי יחל מיום 7/8/11 ולא יחול על התקופה הקודמת למועד זה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

העלאת תעריף הארנונה בשנת המס 1989, הוסיפה המערערת וטענה, נעשתה אף היא שלא כדין, שכן השטח הרלוואנטי לא סווג כ"עסק" – בלשונו של החוזר הראשון – אלא כ"קרקע תפוסה" וכ"מיכלים", סווגם שעל-פי האמור באותו חוזר, שיעור ההעלאה המותרת לגביהם הוא 20 אחוזים בלבד ולא 25 אחוזים – שיעור התוספת שנגבתה בפועל.

המשיבה החילה קביעה זו – רטרואקטיבית – גם על חיובי הארנונה בשנת 1992 הרלוואנטית לענייננו.

על החלטה זו ערערו הצדדים לפני בית-משפט זה, אשר הורה על החזרת הדיון לבית-המשפט המחוזי, מן הטעם "שנסיבותיו של מקרה זה והשאלות המשפטיות העולות בו, מצדיקים באופן חריג הפעלת סמכותו של בית המשפט המחוזי, תחת הפניית הצדדים למסלול ההשגה והערר" (ע"א 2895/97 מועצה מקומית קרית טבעון נ' תשתיות (תעשיות) נפט ואנרגיה בע"מ (לא פורסם, 3.10.2002)).

אמנם, על-פי המשפט המינהלי נקודת המוצא היא כי שינוי החלטה, אף אם זו נתקבלה מחמת טעות, יוּתר רק במקרים כבדי משקל, וכי הדבר יעשה רק לאחר איזון בין השיקולים השונים ועל רקע כלל הנסיבות, ובכלל זה מידת ההסתמכות של הפרט על ההחלטה, הנזק שניגרם או עלול להגרם לפרט, מהותו של האנטרס הצבורי שאותו מבקשים לקדם, סוג הטעות, הגורם האשם בטעות ועוד (ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד לז(1) 337 (1983); ע"א 1928/93 רשות ניירות ערך נ' גבור סברינה מפעלי טקסטיל בע"מ, פ"ד מט(3) 177, 194 (1995); בג"ץ 15/96 תרמוקיר חורשים נ' הרשות השנייה לטלויזיה ורדיו, פ"ד נ(3) 397, 410 (1996); ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נד(2) 433, 451 (2000)).

בית-משפט קמא ציין נכונה כי אין צורך בחוות-הדעת כדי לברר מהם הסכומים בהם חויבה המערערת לשלם למשיבה, הואיל ושאלה זו נענתה בתצהירו של גזבר המשיבה ותשובת המערערת לו, ושוב אין מקום להדרש לעניין זה. השבה האם ראוי להורות על השבה בנסיבות מקרה זה? כאמור, המשיבה גבתה מהמערערת ארנונה שלא כדין בשנת 1991 בגין רצועה ברוחב שבעה מטרים בה עוברים קוי הנפט אשר פטורים מארנונה מכוח סעיף 274ב לפקודת העיריות.

...

כיוון שכך, מקובלת עלי דעתו של בית-משפט קמא כי יש לתת להוראת פטור זו היקף מצומצם, ואיני מוצא סיבה לחייב את המשיבה לפטור את הרצועה הנוספת, אלא במצוותו המפורשת של המחוקק.

בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ (לא פורסם, 20.2.06) נקבע: "[...] נכיר, אמנם, בהגנה של פגיעה חמורה בתקציב הרשות וביכולתה להמשיך ולתפקד כהלכה, ואולם כך נעשה במקרים מוכחים ומבוררים ורק לאחר שהרשות תוכיח את עוצמת הפגיעה ואת היעדרן של חלופות ראויות ומעשיות לתיקונה. מסקנה זו נדרשת כמו-מאליה מעקרונות היסוד של השיטה; מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; מעקרון שילטון החוק; ומנימוקים של צדק – הן צדק חלוקתי והן צדק מתקן" (שם, פיסקה 61).

אני מוסיף ומציע כי נוכח העובדה כי חלקו הארי של הערעור נדחה, נסתפק בחיוב המשיבה לשלם למערערת את שכר טרחתו של בא-כוחה, בסכום של 10,000 ש"ח. השופטת ע' ארבל: אני מסכימה.

בכתב התגובה טענה הערייה, בין היתר, כי היא לא נוהגת לחייב בתשלום ארנונה למפרע, אלא רק במקרים חריגים שניתן לעשות כן על פי דין ולאחר בחינה והפעלת שיקול דעת.

כשנשאלה לגבי שיקול הדעת שהופעל במקרה של נכסים מס' 6, 14 ו-42 בהם הוגדל שטח הנכס והנישום חויב למפרע ל-7 שנים אחורה, השיבה גב' פיק כי השיקולים למשלוח הודעת התשלום היו: "מהות הנישום, רמת המידע והאינדיקציות לגבי העובדה שזה לא שטח חדש, הוא נולד קודם לכן ולא חודש וחצי טרם הוצאת השומה" (עמ' 32 ש' -30-31; ר' גם עמ' 28 ש' 19-20) לגבי מהות הנישום העידה כי "אנו מייחסים לבנק משמעות של נישום חכם, שהוא מכיר ויודע את השטחים בהם הוא משתמש. בנקים יותר מודעים לחיוב שלהם", וכן "יש בבנקים ובחברות גדולות מי שעובר על חיובי הארנונה ובודק אותם" (עמ' 33-32), ובהמשך "מדובר בנישום שהוא בנק, המודע לשטחים הנוספים שבהם הוא משתמש, זה נישום המודע לזכויות והצרכים התפעוליים שלו, שלא עידכן בזמן על השטח הנוסף" (עמ' 35 ש' 24-25).

ר' ס' 5י"ג להשגה "לאור העובדה שמשלוח הודעת החיוב אינו בגדר הטלת הארנונה אלא רק כימות של החוב, ניתן לשלוח שומת ארנונה רטרואקטיבית המתקנת את השומה המקורית בייחוד במקרים כגון זה שלפנינו, שבו מדובר על גודל שונה של הנכס הניגוד לדין" (ההדגשות במקור); ס' 5ט"ז להשגה "בהתאם להלכה הפסוקה אין כל מניעה שהעירייה תתקן את שומת הארנונה ותתאים אותה למצב העובדתי והמשפטי הקיים בפועל. התאמת שטח הנכס אינו מעשה שיש בו משום הטלה רטרואקטיבית של ארנונה, אלא תיקון שומת ארנונה בלבד", וכן ס' 5י"ט "התאמת גודל הנכס הנכון אינו מעשה שיש בו משום הטלה רטרואקטיבית של ארנונה, אלא תיקון שומת ארנונה בלבד. לפיכך אין כל פסול בתיקון החיוב של המשיגה לשנים 2013-2014 ביחס לשטח אשר הוחזק על ידי המשיגה ואשר לא שולמה בגינו ארנונה כדין והחיוב הנו חיוב המותר על פי דין").

...

אין בידי לקבלת את טענות העירייה.

גם לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בעניין סולריס: "נראה, לכאורה, כי הכספים אותם גבתה העירייה בעקבות חיוב גורף בתשלום רטרואקטיבי של ארנונה שהטילה על כל מי ששומתו תוקנה, נגבו על ידה שלא כדין. בנסיבות אלו ולצורך אישור התובענה כייצוגית, אין צורך לבחון באופן פרטני האם הייתה או לא הייתה הצדקה לחייב כל אחד מחברי הקבוצה באופן רטרואקטיבי, ודי לכאורה במסקנה כי הוטלו על חברי הקבוצה חיובים רטרואקטיביים מבלי שנבחנו ההצדקות לכך, על מנת לקבוע כי חויבו שלא כדין. מסקנה זו יש בה משום מענה גם לטענת העירייה לפיה המשיבה נעדרת עילת תביעה אישית, שכן אי החוקיות שבה נגועה, לכאורה, דרישת התשלום הרטרואקטיבית שנשלחה אליה אינה תלויה בשאלה האם יש או אין הצדקה לחייבה בתשלום רטרואקטיבי, אלא בעובדה ששאלה זו כלל לא נבחנה על ידי העירייה קודם למשלוח הדרישה" (פס' 9).

סוף דבר אני מאשר את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

שני התובעים, מאיר כהן ואלון מימון (להלן: "התובעים"), הגישו ביום 6.5.2013 תובענה כנגד הנתבעת, עריית עכו (להלן: "הנתבעת"), בגין החזר תשלומים שנגבו לטענתם על-ידי הנתבעת ביתר, הן עקב תיקון חיובי ארנונה באופן רטרואקטיבי, והן עקב חיוב חלק מטר מרובע של שטחי נכסים העולה על חצי מ"ר, כמטר מרובע שלם.

מוסיפים התובעים בתשובתם, שההלכה והחזקה היא שחיוב רטרואקטיבי אינו חוקי – ואם יש מקרים חריגים בהם מתקיימים טעמים מיוחדים הסותרים את החזקה – הרי נטל הראיה הוא על הרשות שמבקשת לחייב, מה גם שבעניינינו הוציאה הנתבעת את החיובים הרטרואקטיביים באופן גורף, מתוך מחשבה או הנחה שחיוב רטרואקטיבי ככלל מותר – דבר שאינו נכון.

...

נוכח הודעת החדילה, והאמור בסעיף 9(ב) של חוק תובענות ייצוגיות, אני מורה על דחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, בכל הנוגע ל"עיגול שטח הנכסים".

אני מחייב את הנתבעת לשלם לכל אחד משני התובעים גמול בסכום של 3,000 ₪, לכל אחד מהם.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לב"כ התובעים שכ"ט עו"ד בסכום של 45,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק על שכר הטרחה.