המנוח לא הותיר כספים שמהם תוחזק הספרייה, רכישת ספרים, שפוץ הדירה, שכר למנהל העזבון, תשלומי ארנונה וועד בית.
אך הגר"א הביא שחלקו על כך, ואדרבה, קצת נראה שדעתו נוטה לדברי החולק), אלא זכו העניים בדיבור, ומה שאמרה הגמ' שרב יוסף הוא יד עניים היינו כדי לחפות על החסרון שלא היו עניים באותו מקום, ואם כן מי זוכה בממון זה. מכל מקום דעת הבית יוסף כאמור אינה כן. ומה שנקט בתשובתו שהובאה באבקת רוכל ובשו"ת הרמ"א שנדרו מחייב את היורשים היינו מפני שסובר שחל חיוב על הגברא לשלם מחמת נדרו, ולפיכך חל שיעבוד על נכסיו לקיום חיוב זה, וכמו שמצאנו במצוות כגון פדיון הבן, שלמרות שזהו חיוב של "יורה דיעה", מכל מקום חל שיעבוד על נכסיו.
...
גם אם לא יושג אישור – יש אפשרות להקדש לעשות שימוש אחר בנכס המוקדש, וכמו שמצאנו למשל במרדכי מגילה רמז תתכא שהזכרנו לעיל לגבי מי שהקדיש בית לביהכ"נ, ולא הניחוהו הנוצרים, וכתב שאפשר לייעד את הדירה לשימוש אחר אפשרי.
אבל למסקנה העלה המחנ"א דאף כה"ג דיש ביכולת הראשון למכור, והיינו טעמא דהו"ל כאילו פירש שרק מה שישתייר מהראשון, יגיע השאר (כבר מהיום) לאחריך.
מסקנה
למסקנה יש להכשיר את הצוואה כלשונה.
