בתביעה שלפנינו מבקשת התובעת (להלן גם: "העובדת") לחייב את הנתבעת "תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ" (להלן גם: "תנובה") בתשלום מענק כספי (בונוס) עבור שנת 2009, שלטענתה הובטח לה ע"י תנובה בטרם סיום עבודתה.
יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בהסכמה, כאשר העובדת קיבלה זכויותיה על פי ההסכם, לרבות פצויי פיטורים (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 23.9.12, שורות 5-10).
לאור כל האמור עותרת העובדת לחייב את תנובה בתשלום מענק שנתי בסך 84,000 ₪ (השווה בערכו לשלוש משכורות ברוטו), וכן לפצוי בגין נזק לא ממוני בגובה משכורת חודשית אחת (28,000 ₪ ברוטו).
על מנת לחייב מעביד בתשלום כאמור חייבת להיות "גמירות דעת" ברמה מוגברת להענקה בפועל של אותו התשלום המכונה "בונוס". אחרת תמצא שה"בונוס" החטיא את ייעדו.
...
לאור כל האמור עותרת העובדת לחייב את תנובה בתשלום מענק שנתי בסך 84,000 ₪ (השווה בערכו לשלוש משכורות ברוטו), וכן לפיצוי בגין נזק לא ממוני בגובה משכורת חודשית אחת (28,000 ₪ ברוטו).
המסקנה היא כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה, ולא הניחה תשתית ראייתית מספקת שיש בה כדי להוכיח קיומה של "הבטחה מחייבת" או "נוהג חד משמעי".
למעלה מן הצריך נציין, כי התובעת גם לא הוכיחה כי עמדה במדדים שנקבעו לחלוקת הבונוס.
סוף דבר: דין התביעה להידחות.
חרף דחיית התביעה, לא מצאנו מקום לחייב את התובעת בהוצאות ההליך, שכן שוכנענו כי התובעת פנתה לבית הדין, שעה שציפיותיה לזכות בתשלום הבונוס היו בתום לב.
אשר על כן, כל צד יישא בהוצאותיו.