לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט ש' לוין בד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד גונ'ס ג.מ.ב.ה., מב(1) 221 (1988):
"בשיטה חברתית וכלכלית של faire- laissezאין בתי המשפט נוטים לבדוק את טובת ההנאה שנפלה למפר כתוצאה מההפרה, אלא הדגש מושם על ניזקו של המקיים. ידועה עמדתו המסורתית של המשפט המקובל, שאין לאכוף על צד לחוזה מימוש התחייבותו בעין, אלא עליו לשאת בתוצאותיה הכספיות של ההפרה אם זו הסבה נזק לצד האחר."
נזקים אלה, אשר נגרמו לנתבעת, מוערכים על ידה בסך העולה על סכום של 40,000 ₪, ומנומקים על פי הפרוט הבא:
· 200 שעות עבודה לצורך ניהול מו"מ בסך של 25,000 ₪.
בעיניין זה, כאמור לעיל, התובע שילם סך של 40,000 ₪ לנתבעת כאשר נותר חייב מע"מ בגין סכום זה, בסך של 7,200 ₪ וכן יתרת התשלום על פי זכרון הדברים בסך של 60,000 ₪.
...
לטענת הנתבעת- דין התביעה להידחות שעה שבהתאם לחוק החוזים זיכרון הדברים מחייב בין הצדדים ואין לתובע כל עילה שבדין לביטול החוזה.
מקובלת עליי טענת הנתבעת ולפיה נמנעה ממכירת הזיכיון לאחר כל אותה עת בה ניהלה מו"מ מול התובע, ולאחר החתימה על זיכרון הדברים, ואציין כי התנהלותה זו אף בהתאם לחוק, המחייב אותה לפעול להקטנת נזקיה, אולם, לא הוצג לפניי מהם הרווחים אותה יכלה להפיק הנתבעת ממכירות הסניף, בהתאם להסכם שבין הצדדים, ככל והיה פתוח אותה עת. בעניין זה, כמו גם בטענותיה הנוספות בדבר נזקים והוצאות אשר לא פורטו למכביר, מוצאת אני שיש מקום לפסיקת פיצויים.
בכלל זה מצאתי לקחת בחשבון את הוצאות הנתבעת אשר היו קשורות עם ניהול מו"מ וכריתת החוזה, שכ"ט עו"ד לצורך ניסוח ההסכם , עריכת סקרי שוק והימנעותה ממכירת הזיכיון לצד ג', וכן נזק בלתי ממוני, ובסה"כ מצאתי כי יש להעמיד רכיב נזק זה בסך של 22,000 ₪
מסקנה;
טענות התובע בדבר זכותו לביטול חוזה בשל עילת ההטעיה נדחות בזאת, תוך שהתובע הפר את החוזה הפרה יסודית.
סוף דבר;
הנתבעת תשיב לתובע סך של 18,000 ₪ ₪ בקיזוז סך של 1,652 ₪ בגין סכומי ריבית בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית (כאמור בסעיף 33 לפסק הדין) ובסה"כ 16,348 ₪ .
