על פי הנטען על ידה, הודתה הנתבעת כי היתקשרה לועדה המחוזית לבדוק האם חל חיוב בהיטל השבחה על הדירה, אך פרט לבירור טלפוני זה לא נעשתה על ידה כל פניה בכתב או באמצעות מי מהצדדים לעסקה, לבדוק את מצב תיק הבניין בו מצוי היתר בניה משנת 1936, ל32- יחי"ד בלבד.
כך, העיד מר ארז סיידוב (עמ' 50 לפר') כי "כל נכס בקומות קרקע וגג יש חובה מבחינת השמאים גם כלפי חוות דעת לבנק וגם בכלל, לבדוק את נושא הרשוי, בעיקר הסייגים לרשוי, המטרדים התכנוניים, חריגות הבניה במדינת ישראל קומות קרקע וגג, שזה יכול להיות בקומות קרקע חדרי עגלות, חדרי אשפה, מחסנים, סגירת קומות מפולשו, בשביל זה אנו רואים את זה לא אחת, וזאת על אף שבטאבו יכול להרשם תת חלקה, דירה, ומבחינת כולם זה דירה מבחינה ויזואליית בנסח רישום הדירה, אבל מה שגובר זה יעוד הנכס, על פי היתר לא זכות הקניין, טאבו לקניין, היתר- לעניין יעוד הנכס."
אותו עד תביעה שלל את הטענה כי חלה חובה מוגברת לבדוק את הדירה, אלא שכל דירה בקומת קרקע חייבת בדיקה כזו.
בסיכומיו, הקדיש ב"כ התובע פרק ל"מדיניות" וטען כי בית המשפט הוא ששלח את התובע ל"מסע צלב" (להכשיר את הנכס ולקבל היתר לדירה) וכי על הנתבעת לשאת בהוצאות מסע זה. לעניין זה יש להזכיר כי בכתב התביעה נטען כי הוא מהוה גם ערר על החלטת הוועדה המקומית באשר לדרישת אגרות והיטל השבחה (ס' 10-13 לכתב התביעה) משום שעוד לפני הגשת התביעה, ניסו התובעים להכשירה לצורך המכירה, כפי שראוי ונכון היה לעשות.
...
סבורני כי איש אינו יכול לפצות תובע על נזק לא ממוני שנגרם לו, על עוגמת נפש וסבל, אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד.
הנני מקבלת טענה זו.
הקביעה מקבלת משנה תוקף אל נוכח העובדה כי מרבית הפיצוי שפסקתי לתובעים נפסק בגין עוגמת נפש, שבינה לבין רישומי הועדה אין דבר וחצי דבר.
אינני מקבלת את הטענה כי היה על הועדה לציין בהערת אזהרה את דבר אי קיומו של היתר לדירה, בין היתר משום שלא קיימת חובה חוקית לעשות כן.
הנני דוחה את ההודעה לצד השלישי.
