מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית

חיוב מוגבר בהיטל השבחה בנכס

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2019 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

כמתחייב מהשותפות העסקית, כך הטענה, שילם המנוח לידיו הנאמנות של הנתבע את חלקו בהוצאות שנדרשו לשם קדומו של פרוייקט הבנייה – לרבות תשלומים בגין שכר אדריכלים; אגרות בנייה והיטלי פיתוח; היטל השבחה וכן הפקדת הערבויות שנדרשו כתנאי להוצאת היתרי בנייה לפרוייקט (להלן: "הוצאות ההשבחה").
משהוכח בעליל כי חתימת היורשים על חוזה המכר נעשה בהסתמך על מצג הנתבע והבטחתו לשלם להם את התמורה בגין מלוא זכויות המנוח בנכס, טענת המניעות שבפי הנתבע דינה להדחות, שכן חתימתם נסמכה על הצהרתו/אמירתו כי: "אסתר (התובעת 1 – ח.ט.) צריכה לתת את מבטחה רק בי ואני בחיים לא אשקר את מישפחת לשץ, היא צריכה להאמין בצורה עוורת... מה שאני אגיד לה זה קודש וזה מה שהיא תקבל, וזה האמת לאמיתה ולא יותר ולא גרוש יותר או פחות..." (שם, עמ' 52 שו' 17; ובעמ' 53 שו' 1-6).
התובעת 4 טוענת, כי הנתבע הפר את חובת האמון המוגברת שהוא חב כלפיה, הן כנאמן שלה בשותפות העסקית והן כעורך דינה.
...
משבחרו המנוח והתובעת להתקשר עם הנתבע בעסקאות באופן האמור בלא לעגנן, בזמן אמת, במסמכים – מה להם כי ילינו על התנהלותו הנפסדת של הנתבע?! סיכום וסוף דבר נמצא מהאמור, כי התובעים זכאים לשני שליש (2/3) מהתמורה ששולמה על ידי הרוכשת (עוגן) בגין מכר זכויות הבנייה – וזאת בניכוי 2/3 מההוצאות שהוצאו בגין המכירה, כמפורט בסעיף 87 לתצהיר הנתבע.
התוצאה סוף דבר, לאור האמור והמקובץ לעיל התוצאה הינה כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים 3-1, בחלקים שווים בינותם, סך של 1,018,055 ₪ בתוספת הצמדה וריבית חוקית מיום 17.7.06 ועד התשלום בפועל.
אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת 4 סך של 680,750 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק, מיום 17.7.06 ועד תשלומו המלא.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2016 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

התובע פנה לנתבעת ביום 23/8/12 בדרישה לשפותו בגין היטל ההשבחה ששילם בהסתמך על הוראת סעיף 2(ב) לתוספת השלישית לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), שקובעת שחוכר נכס יהיה זכאי לשיפוי מבעלי המקרקעין בסכום ההפרש בין מה ששילם לבין מה שהיה צריך לשלם אילו היה ההיטל חל על רק על השבחה לתקופת החכירה.
בעניינינו, אין חולק שהתובע שילם את היטל ההשבחה בו חויב, בעקבות מכירת המקרקעין, והוא יכול היה לתבוע שיפוי רק לאחר התשלום.
בע"א 6518/98 הוד אביב נ' מינהל מקרקעי ישראל (23/5/01),נקבע: "המינהל, כמי שמופקד על מקרקעי ישראל, פועל כנאמן הציבור לגבי קרקעות אלה ונדרשת ממנו רמת הגינות גבוהה בהתקשרו עם האזרח בהקשר לכך. מרכיב התמורה המחייב את האזרח בהתקשרות החוזית עם המינהל הנו יסודי ומהותי ביחס למכלול תנאי החוזה. חובת ההגינות החלה על המינהל בתורת רשות ציבורית מחייבת כי הוא יימנע מלהפעיל את מרותו על המתקשר הפרטי בדרך של דרישת תוספת תמורה מעבר לזו הנקובה בחוזה בהעדר עילה ברורה לכך העולה במפורש או במשתמע מלשון ההסכם ומתוכנו. במסגרת התקשרויותיה החוזיות, על הרשות הציבורית להמנע מניצול מצבי חולשה של האזרח כרקע להעלאת דרישות כספיות שאין להן עגון חוזי ברור...". בפסק הדין בת"א (נצרת) 41826-05-11 פרישברג נ' מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל (12/6/13), נאמרו בהקשר זה הדברים הבאים: "...דומה שלא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבעת חבה בחובת גילוי מוגברת כלפי התובע. מדובר בגוף צבורי המתקשר עם האזרח בהסכם חליפין לזכויות במקרקעין. חלה עליה חובת גילוי מוגברת הן בהיותה גוף צבורי והן מכוח דיני החוזים ככלל ודיני המכר בפרט. לנתבעת נגישות רבה יותר למידע וכלים פשוטים יותר להשגתו." רביעית, על פי הפסיקה, הנתבעת מוגדרת כ"עוסק" כמשמעו בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981.
...
ניתן להפנות בענייננו, לעיקרון לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", לפיו אין לאפשר לחוטא לצאת נשכר (ראו ע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הבטחון, שנזכר לעיל; ע"א 7141/13 קונקטיב גרופ בע"מ נ' דבוש (5/11/15)).
לפיכך, ומשמוצבים לנגד עיני מחדלי הנתבעת באי ציון מפורש של סעיף הפטור, לא בלב שלם אני דוחה את התביעה, וסבורני שעל הנתבעת לבחון את נוסחיה בחוזי החכירה.
סוף דבר התובע נשא בהיטל השבחה בגין מלוא ההשבחה שנהנה ממנה בפועל בעת מכירת הזכויות בנכס, ומצאתי כי תכלית חוזה החכירה לא היתה לשפותו בגין כך. אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

בהליך בר"מ (בר"מ) שהוגש בשנת 2021 בעליון נפסק כדקלמן:

עיינו גם: פלינט וויניצקי, תובענות ייצוגיות, בעמ' 570, ה"ש 1092 ו-1095 והשוו: ע"א 2841/07 מינהל מקרקעי ישראל נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה תל אביב-יפו (09.08.2012), שדן בנושא קרוב (של חיוב בחלף היטל השבחה – שלא הועבר לזכאים) ואישר הסדר פשרה שהזכיר בתוצאתו את אשר קרה כאן.
ראו בהקשר זה דבריו הבאים של בית הדין הארצי לעבודה ב-ת"ב (ארצי) נה/0-115 יחזקאל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 121 (התשנ"ד): "... בעניינינו מדובר בבטחון סוצאלי, ועל-כן חובת הנאמנות של המוסד לביטוח לאומי כלפי האזרחים גדולה עוד יותר. למעשה מדובר כאן ב'טריאליות' נורמאטיבית – חלות על העניין נורמות מן המשפט הפרטי, עליהן כנדבך נוסף חלות נורמות מן המשפט המינהלי מכוח חובת הנאמנות המיוחדת של גוף צבורי כלפי הציבור, ועל שתי מערכות נורמות אלו חלות נורמות משטח בטחון הסוצאלי". היחסים המיוחדים שבין המל"ל לבין מבוטחיו מקימים, אפוא, חובות: זהירות, גילוי ונאמנות מוגברות, שבהן חב המל"ל כלפי מבוטחיו.
ואכן כבר ב-ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה., פ"ד מב(1) 221, 268-267 (1988) הכיר בית משפט זה בקיומה של עילת תביעה ב"עשיית עושר" וחובת "השבה" שעניינה בנטילתם של ריווחי המפר, שהתקבלו מידי צד שלישי לחוזה שהופר – והעברתם לידיו של הצד השני לחוזה (להבדיל מ"החזרת" התמורות הנוגדות שניתנו במסגרת קיומו של החוזה), במקום שבו מדובר היה בהפרת חיוב למסירת נכס בר-חליפין (עיינו והשוו: ע"א 2287/00 שוהם מכונות ומבלטים בע"מ נ' הרר (05.12.2005)).
...
לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למחיקה או לסילוק על הסף של הבקשה לאישור תובענה יצוגית" (ת"צ (מינהליים ת"א) 31733-01-10, מיום 15.07.2010.
סוף דבר, התוצאה היא שההליכים בין הצדדים בעניין התובענה הייצוגית הסתיימו, וכך או כך – אין מקום לפסוק גמול למשיבה ושכר טרחה לעורך דין כבתובענה ייצוגית.
בד בבד, סבורני כי נוכח תרומת המשיבה לשיפור המצב במכלול, לרבות התשלומים ששילם המוסד לביטוח לאומי, ותוך ראייה רחבה של ההליך כולו שכן מוסכם כי ראוי ששיקול זה ייעשה בידי בית משפט זה ולא בית משפט קמא – הייתי מחייב את המוסד לביטוח לאומי לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עורכי דינה של ההסתדרות בסך של 75,000 ש"ח. הוחלט כאמור בחוות דעתם של השופטים: נ' הנדל ו-י' עמית, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2013 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

על פי הנטען על ידה, הודתה הנתבעת כי היתקשרה לועדה המחוזית לבדוק האם חל חיוב בהיטל השבחה על הדירה, אך פרט לבירור טלפוני זה לא נעשתה על ידה כל פניה בכתב או באמצעות מי מהצדדים לעסקה, לבדוק את מצב תיק הבניין בו מצוי היתר בניה משנת 1936, ל32- יחי"ד בלבד.
כך, העיד מר ארז סיידוב (עמ' 50 לפר') כי "כל נכס בקומות קרקע וגג יש חובה מבחינת השמאים גם כלפי חוות דעת לבנק וגם בכלל, לבדוק את נושא הרשוי, בעיקר הסייגים לרשוי, המטרדים התכנוניים, חריגות הבניה במדינת ישראל קומות קרקע וגג, שזה יכול להיות בקומות קרקע חדרי עגלות, חדרי אשפה, מחסנים, סגירת קומות מפולשו, בשביל זה אנו רואים את זה לא אחת, וזאת על אף שבטאבו יכול להרשם תת חלקה, דירה, ומבחינת כולם זה דירה מבחינה ויזואליית בנסח רישום הדירה, אבל מה שגובר זה יעוד הנכס, על פי היתר לא זכות הקניין, טאבו לקניין, היתר- לעניין יעוד הנכס." אותו עד תביעה שלל את הטענה כי חלה חובה מוגברת לבדוק את הדירה, אלא שכל דירה בקומת קרקע חייבת בדיקה כזו.
בסיכומיו, הקדיש ב"כ התובע פרק ל"מדיניות" וטען כי בית המשפט הוא ששלח את התובע ל"מסע צלב" (להכשיר את הנכס ולקבל היתר לדירה) וכי על הנתבעת לשאת בהוצאות מסע זה. לעניין זה יש להזכיר כי בכתב התביעה נטען כי הוא מהוה גם ערר על החלטת הוועדה המקומית באשר לדרישת אגרות והיטל השבחה (ס' 10-13 לכתב התביעה) משום שעוד לפני הגשת התביעה, ניסו התובעים להכשירה לצורך המכירה, כפי שראוי ונכון היה לעשות.
...
סבורני כי איש אינו יכול לפצות תובע על נזק לא ממוני שנגרם לו, על עוגמת נפש וסבל, אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד.
הנני מקבלת טענה זו. הקביעה מקבלת משנה תוקף אל נוכח העובדה כי מרבית הפיצוי שפסקתי לתובעים נפסק בגין עוגמת נפש, שבינה לבין רישומי הועדה אין דבר וחצי דבר.
אינני מקבלת את הטענה כי היה על הועדה לציין בהערת אזהרה את דבר אי קיומו של היתר לדירה, בין היתר משום שלא קיימת חובה חוקית לעשות כן. הנני דוחה את ההודעה לצד השלישי.

בהליך רשות ערעור אזרחי (רע"א) שהוגש בשנת 2012 בעליון נפסק כדקלמן:

ביום 9.5.2005 הגישו המבקשות למפרק בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב של היטל השבחה על סך של כ-10 מיליון ש"ח, שלטענתן חבה החברה בגין הנכס.
קביעת תקופת זמן ברורה ומוגדרת להגשת תביעות החוב תורמת איפוא להגברת הוודאות של הצדדים המעורבים בהליך פשיטת הרגל – החייב, הנאמן והנושים – ומאפשרת להם להעריך את מצב הדברים שאיתו עליהם להיתמודד במסגרת ההליך.
...
הכונס הרשמי (בתפקידו כנאמן) או הנאמן רשאים להאריך תקופה זו "מטעמים מיוחדים שיירשמו... אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה [את תביעת החוב – א' ג'] במועד שנקבע". השאלה המתעוררת בבקשת רשות הערעור שלפנינו היא באילו נסיבות על הנאמן (או על המפרק, כאשר עסקינן בפירוק חברה) להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב בהתאם לסעיף 71(ב) הנ"ל. רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא ביום 19.6.2002 ניתן צו לפירוק המשיבה 1 (להלן: החברה).
עם זאת, יש לומר כי, מטבע הדברים, עם חלוף הזמן והתקדמות הליך חדלות הפירעון, הנטל המוטל על הנושה, המבקש הארכת מועד להגשת תביעת חוב וטוען לחוסר ידיעה אודות ההליך, יהיה כבד יותר ויינתן משקל משמעותי יותר לצורך בקידום ההליך ובהגנה על אינטרס ההסתמכות של המעורבים בו. סיכומו של דבר, כאשר נושה ידע בפועל אודות מתן צו הפירוק או הכינוס – בין משום שנשלחה לו הודעה על ידי החייב, הנאמן או המפרק ובין מכל מקור אחר – הוא יתקשה מאוד להוכיח כי "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד, וכי על כן מתקיים לגביו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד.
אדרבא, דומה כי דווקא התנהלות המבקשות שניצלו את כוחן השלטוני והיתנו את מתן האישור לרשם המקרקעין בתשלום חוב היטל ההשבחה של החברה, תוך ניסיון לעקוף את דיני חדלות הפירעון, היא שלוקה בחוסר תום לב. אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור, שנדונה כערעור, נדחית.
לעומת זאת סבורני כי באשר לנושים, שממילא על פי רוב יוצאים וידיהם על ראשם בשיעור גדול יותר או פחות, יש לנהוג במידה טובה שיש בה גם חמלה, הכל בכפוף לתנאים ולמסגרת שקבע המחוקק, אך בפירוש הגמיש שמציע חברי.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו