התובעת טענה, כאמור, בכתב תביעתה (סעיפים 6, 7, 10 ו-15) ובתצהירה (סעיפים 2, 7, 8 ו-22) כי במועדים הרלוואנטיים לענייננו היה לה פטור מעטיית מסכה, ובלשונה (סעיפים 8 ו-22) –
" אני מחזיקה בפטור מעטיית מסכה, אך אינני חייבת להציגו מטעמים של חיסיון רפואי".
" נהגי הנתבעת התעמתו איתי... תוך היתעלמות מדבריי כי אני נושאת בפטור רישמי מעטיית מסכה".
התובעת אף ציינה בסעיף 5 לתצהירה כי בהתאם להנחיות הנתבעת –
"די בהצהרת הנוסע לנהג האוטובוס על דבר הפטור שלו על מנת לאפשר את כניסתו לאוטובוס"
(ההדגשות כולן לא במקור- ח.ק.מ.).
אלא שדין טענתה של התובעת לפיה הנתבעת התרשלה בעיניינה להדחות:
כותרתה של ההנחיה עליה נסמכת התובעת (נספח א2 לתצהירה) הנה "פטור מעטיית מסכה בקרב נוסעים עם מוגבלות", ובגוף ההנחיה נרשם כי –
" יש לבקש באופן מכבד מכל לקוח לעטות מסכה על פניו. במידה ובשל מוגבלותו הוא אינו יכול לחבוש מסכה די בכך כדי לאפשר לו עלית לאוטובוס.
...
לאור כל האמור לעיל עתרה לפסיקת פיצוי כספי הולם, כולל פיצוי עונשי, וזאת בשים לב לריבוי האירועים ועוגמת הנפש שנגרמה לה.
טענות הנתבעת
מנגד טענה הנתבעת בכתב הגנתה כי כתב התביעה אינו כולל, כמתחייב בדין, פירוט של העובדות המבססות את עילת התביעה ואת הבסיס המשפטי של הסעד המבוקש, ובין היתר לא פרטה את המוגבלות ממנה היא סובלת לטענתה, ואשר בעקבותיה, לטענתה, היא התקשה באופן משמעותי או נמנע ממנה יכולת לעטות מסיכה, ואף לא הציגה כל אישור רפואי שיש בו כדי להצדיק מתן פטור מעטיית מסיכה.
משכך, ונוכח קביעותי בהקשר לנזק, הרי שגם אם הייתי קובעת כי הנתבעת התרשלה בהתנהלותה כלפי התובעת או הפרה חובה החלה עליה בדין, הרי משהתובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק ולחלופין משקבעתי שכל נזק שנגרם לה, ככל שנגרם, היה באשמהּ, הרי שדין תביעתה להידחות.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה.
אשר לסוגיית ההוצאות – בנסיבות העניין ואף בהתחשב בעובדה כי הוצאות הנתבעת בניהול ההליך לא הוכחו, החלטתי להטיל על התובעת הוצאות בשיעור מתון, ובסך שיעמוד על כמחצית הסכום הנקוב בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), קרי 9,250 ₪ (כולל מע"מ), אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד יום תשלומם המלא בפועל.
