חיוב כתובה על סמך הרשעה פלילית חלוטה

בגין דוח מספר 2 (להלן: הדוח השני) הדוח היתקבל על ידי המבקשת כאשר נשלח לכתובה הרשומה במשרד הפנים ביום 1.8.21 ואף שולם בתאריך 12.10.21.

בהתאם לסעיף 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 יחשב תשלומו של דוח כהודאה באשמה, הרשעה ונשיאה בעונש אלא אם תובע משטרתי ביטל הדוח לאחר תשלומו.

תשלום הדוח הופך אותו לחלוט וחל עקרון סופיות הדיון.

העובדה שמר סימון חן הסכים "ברוב אדיבותו" לשאת בעונש בגין עבירה שנעברה ברכב אחר, גם היא מלמדת כי מדובר בתצהיר סתמי שלא נבדק לפרטיו בטרם נחתם על ידי המצהיר ולא ניתן לסמוך על האמור בו. לאומר כל האמור אני קובע כי אין כל חשש ממשי לעיוות דין.

ראו בעיניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הצבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור; משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקשת עוות דין במידה ולא יינתן לה יומה; מששולמו הדוחות; לאור השהוי בהגשת הבקשה, מצאתי כי בנסיבות העניין גובר האנטרס הצבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיה האישיות של המבקשת; לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.

...

העובדה שמר סימון חן הסכים "ברוב אדיבותו" לשאת בעונש בגין עבירה שנעברה ברכב אחר, גם היא מלמדת כי מדובר בתצהיר סתמי שלא נבדק לפרטיו בטרם נחתם על ידי המצהיר ולא ניתן לסמוך על האמור בו. לאומר כל האמור אני קובע כי אין כל חשש ממשי לעיוות דין.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור; משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקשת עיוות דין במידה ולא יינתן לה יומה; מששולמו הדוחות; לאור השיהוי בהגשת הבקשה, מצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיה האישיות של המבקשת; לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

לצד ידיעה זו המצטטת את אבי התובע מופיעה עוד כותרת "איומים, סמים ורכוש גנוב" ותקציר ידיעה בה מצוין "העו"ד שטוען כי אין צדק בבתי המשפט, נידון בזמנו בבתי המשפט על מקרים רבים של איומים, צריכת סמים, החזקת רכוש החשוד כגנוב, שימוש בנשק שלא כדין ועוד". בידיעה השלישית בעיניינו של התובע בעמוד השער מובאת עוד כותרת: "חוייב להחזיר כספי לקוחות" מסופר כי בית המשפט לתביעות קטנות בעפולה חייב את התובע להשיב ללקוחה שלו כספי פיצויים שקבלה ושאותם הוא "הכניס לכיסו". גם כאן ההפניה לכתבה המלאה בעמוד5 של העתון.

התובע מדגיש כי בהתאם להוראת סעיף 20 לחוק המירשם הפלילי ותקנות השבים, תשמ"א-1981, אדם שנמחקה הרשעתו ייחשב כאילו לא הורשע ולכן הנתבעים לא יוכלו להוכיח הגנת "אמת דברתי" על סמך הרשעה שנמחקה.

ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין שניתן בידי בית המשפט לעינייני מישפחה נמחקו בהסכמה ועל כן, קביעותיו האמורות של בית המשפט בנוגע להיותן של הכתבות שכוללות את דבריו של האב בבחינת לשון הרע - הפכו לחלוטות.

...

סוף דבר בגין הפרסומים בניגוד לחוק איסור לשון הרע ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, סך של 120,000 ₪.

בגין הפרת זכות היוצרים של התובע בתמונה ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד סך של 36,000 ₪.

בנוסף, ישלמו הנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 16,000 ₪.

העידר סמכות לידון בהרשעה פלילית וכן בשל שהוי כבד העולה לכדי היתיישנות.

זאת על סמך רע"א 9016/10 עריית רמת גן נ' צור גבע.

לבקשת הערייה נדחה הדיון למועד נוסף (כפוף לחיוב הערייה בהוצאות בסך של 600 ₪).

משהפכו הדוחות לחלוטים, על ההליכים לגביית החוב חלה פק' המסים (גביה) ואין לפי הפסיקה דרישה למשלוח מכתבים בדואר רשום ביחס אליהם (רע"א 5255/11 עריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם (11.6.13).

...

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ונספחיה, הגעתי למסקנה ולפיה דינה להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבה מהנימוקים כדלקמן: א) הלכה היא כי "ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור (רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (פורסם בנבו) (18.3.2015)). רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות לא בהכרח תינתן אף כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת...". (רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משיח פסקה 4 לפסק דינו של כב' הש' צ' זילברטל (20.5.15)).

ג) הקביעות הנוספות בפסה"ד נעשו רק "למעלה מן הצורך", שכן התביעה יכלה להידחות בשל התיישנותה וממילא אין הצדקה בנסיבות אלו ליתן רשות ערעור גם בטענות הנוספות.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בהליך השני (50744-05-21) עתרה התובעת הגב' דליה בר תקוה לחייב את הנתבע מר שמעון בן חמו בפצוי בסך 100,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה מפירסום לשון הרע הצדדים להליך והעדים בהליך התובע והנתבע שכנגד בהליך הראשון (להלן: "בן חמו") הציג עצמו כאזרח ישראלי, שומר חוק, סא"ל במילואים.

ואולם, האמירות "אינוס לכל דבר" דוקא תוך שילוב המירמה – הוא בגדר ייחוס עבירה פלילית, כאשר אין חולק על כך שהתובע לא הורשע בכך.

עוד התייחסתי בסעיף 19 (2) לחוק איסור לשון הרע המאפשר הפחתת הפצוי והתחשבות בנתבע כאשר "הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע", והתנהלותה של הרוש, גם במסגרת עדותה בדיון וגם על בסיס התמיכה שהתקבלה מעדויות נוספות אכן מלמדת על כך שהייתה משוכנעת באמיתות דבריה.

האמירות אף לא סויגו באופן שניתן יהיה להבין מהן שהן אינן עובדות חלוטות.

להלן אדון באמירות השונות: האמירה "זונה", "זבל" ואף האמירה לפיה בר תקווה הפילה את ראש עריית אשדוד - הן בגדר גידופים והתלהמות בשיחה כתובה שניהל בן חמו.

...

חלק חמישי – סוף דבר ביחס לשתי התביעות בכל הקשור לתביעת בן חמו נגד הרוש והתביעה שכנגד, במסגרת ת.א 33978-09-20 כאמור בסעיף 8.2 לעיל יש לחייב את הרוש בתשלום פיצוי בסך של 8,000 ₪ בתוספת הפרשי התמדה וריבית כחוק ממועד פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל.

בכל הקשור לתביעת בר תקווה נגד בן חמו, במסגרת ת.א 50744-05-21 לאור האמור בסעיף 10.2(ג) לעיל אני מחייב את בן חמו בתשלום הסך של 8,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייב את בן חמו בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל.

בע"א 8195/09 הנ"ל [פורסם בנבו] ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בגדריו חויב המערער לפצות כל אחת מהמשיבות בסכום של 500,000 ₪ בגין נזקים לא ממוניים, וזאת במסגרת תביעה אזרחית נגררת להרשעתו של המערער בבצוע עבירות מין ואלימות שונות במשיבות.

מן הטעם המשפטי בהתאם לסעיף 42(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שזו לשונו: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". מן הטעם המהותי, שאפילו בכתב הגנתו לא טען הנתבע במפורש כי לא עשה את אשר יוחס לו, ערעור לבית המשפט העליון שהגיש לא נגע אלא לחומרת העונש וסרובו הנחרץ של הנתבע לביטול ייצוג בהליך הפלילי אינו מאין את שנקבע.

אני שותפה לכך ובחוות דעת פסיכיאטרית אני צריכה להתייחס לא רק למצב הנקודתי בעת הבדיקה אלא לתת הנחה של נכות פסיכיאטרית לאורך החיים וזו נקודה מאוד חשובה ואבקש לשים דגש על זה. איחזור על השאלה – מדוע בסעיף, את טוענת שנתת את אותם 25% על בסיס היזדקקות תרופתית והסעיף קובע שאדם שצורך טפול תרופתי באופן קבוע, הוא זכאי לסעיף ולא על סמך היזדקקות.

...

" קובע אני את דרגת הנכות הצריכה קביעה בגובה 25% כנכות צמיתה.

אחזור ואומר כי הפסקה זמנית של טיפולים אינה ערובה כי אלו יחודשו בעתיד, מה גם שנחה דעתי כי טיפולים כאמור הם בבחינת דרוש.

סוף דבר הנתבע ישלם לתובעת סך 2,139,500 ₪ ועל סך זה יוסיף פסיקת הוצאות בגובה 150,000 ₪, ובסה"כ - 2,289,500 ₪.