חיוב כתובה מותנה במתן גט

בקשת הביטול והערעור נסמכו על שתי טענות מרכזיות: האחת, לדברי המשיב, במסגרת הדיונים שהתקיימו לפני ביה"ד האיזורי, הוא הוטעה לחשוב כי בהיעדר הסכמה יחויב בתשלום סכומים ניכרים מתוך הכתובה, בעוד שלטענתו לא ניתן לחייבו בכתובה כלל.

להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי ביום 12.6.2019, לאחר הגשת העתירה דנן, חייב בית הדין האיזורי את המשיב במתן גט לעותרת.

בהתאם למסקנתו של ביה"ד הגדול, התניות בדבר הויתור של העותרת על הכתובה, והויתור של המשיב על זכויותיו בדירה – מותנות בתנאי מתלה, כמשמעותו בהוראת סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

...

המשיב טען בתגובתו המקדמית, כי דין העתירה להידחות על הסף, בהעדר עילה להתערבות בפסק הדין של ביה"ד הגדול.

בהקשר זה נטען, כי "הסכם גירושין כרוך בהסכמה להתגרש וברגע שבטלה ההסכמה להתגרש הרי שממילא בטל ההסכם". לפיכך הדגיש המשיב, כי משחזר בו מהסכמתו להתגרש, "הסכם הגירושין בטל ועבר מן העולם". בהחלטתי מיום 15.8.2019, התבקשה תגובה מטעם הייעוץ המשפטי לבתי הדין הרבניים, תוך הנחיה "להתמקד בשאלה מהו מעמדו של הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים: האם ההסכם 'בטל ועבר מן העולם', כנטען בתגובת המשיב 2; האם ההסכם עומד בתוקפו 'ואין נפקות לגירושי הצדדים בהקשר לתניות הממוניות שסוכמו ביניהם', כנטען בעתירה; או שמא ההסכם טרם נכנס לתוקפו, אולם הוא בר תוקף, ויחול במצב שבו יושלם מעשה הגירושין ויינתן גט". בהתאם להחלטה ולארכות שניתנו, ביום 19.9.2019 הגיש היועץ המשפטי לשיפוט הרבני את תגובתו, ובגדרה עדכן כי ביום 18.9.2019, ניתנה על-ידי ביה"ד הגדול החלטת הבהרה לעניין זה. בפתח החלטתו ציין ביה"ד הגדול, כי הוא "רואה במסמך זה של 'הסכם גירושין' הסכם בעל מעמד משפטי [...] וודאי שאין לראות בהסכם הגירושין שקיבל תוקף פסק דין 'מסמך פרוץ' בדרגה של 'הצעה' בלבד המאפשרת לכל צד לחזור בו מכל הנאמר בהסכם ככל שיעלה על רוחו". אשר לתחולת ההסכם קבע ביה"ד הגדול, בהתייחס להתליית ההסכם במתן גט, כי אין קטגוריה אחת שבאמצעותה ניתן לאפיין את ההסכם כמכלול, אלא "ישנם חלקים העומדים על רגליהם ואינם תלויים בגירושין, ומהם לא יוכל שום צד לחזור גם לא יבוצעו הגירושין, ולעומתם ישנם חלקים שללא ביצוע הגירושין לא יחולו כלל וממילא יוכל כל צד לחזור בו מהם". ביה"ד ניתח את סעיפי ההסכם, נתן דעתו על נסיבות כריתתם, ולבסוף הגיע למסקנה, כי בעניין דנן – סידור הגט בין הצדדים הוא תנאי מתלה להתחייבויותיו של המשיב באשר להעברת זכויותיו בדירת המגורים.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים מזה ומזה, בפסק הדין של ביה"ד הגדול ובהחלטת ההבהרה מיום 18.9.2019, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

בהתחשב בכך, לא שוכנעתי כי קיימת עילה להתערבותנו בנדון דידן.

אשר על כן, העתירה נדחית.

לאור מה שהעלנו בסעיף א' שהמחילה טענה גרועה היא, ובפרט בנידוננו שאין מדובר על מחילה מפורשת אלא פרשנות הבעל במה שנאמר בהסכם הממון שלא יהיו להם יותר תביעות זה על זה, והבהרנו שאין כאן אומדנא דמוכח כלל שכוונתם הייתה אף לחוב הכתובה העתידי שעדיין איננו באופק, אם כן בוודאי שאין להתייחס לחלות מחילה זו בטרם מתן הגט, ועל כן יכולה האשה לחזור בה. הדברים מקבלים משנה תוקף בכך שבעצם גם הבעל עצמו בזה שהוא כתב לה תוספת כתובה ואפילו לדבריו שרצה בתחילה לכתוב רק סך 55,000 ש"ח, ייתכן שבמעשהו זה הוא מגלה דעתו שכלל לא היה סיכום כלשהוא ו/או מחשבה של מי מהם על חיוב הכתובה, ושניהם הבינו שזה נושא בפני עצמו, וחיובו של הבעל בזה הנו ללא עוררין לנוכח האמור בשטר הכתובה כדת וכדין שמסר הבעל לידי אישתו.

[73: בשולי הדברים ממש אך לא בשולי חשיבותם אציין רק את דברי הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ט במה שכתב בעיניין חיוב הכתובה והוכיח כן מיהודה בן יעקב וז"ל: "וזה מאמרו תקח לה פן נהיה לבוז הינה שלחתי הגדי הזה, ובאור זה שבעילת קדשה קודם מתן תורה היה כבעילת האדם אישתו אחר מתן תורה, ר"ל שהיה מעשה מותר לא היה אדם מרחיק אותו כלל, ונתינת שכר המותנה עליו לקדשה אז, כנתינת כתובת אשה לה עתה בעת הגרושין, ר"ל שהוא דין מדיני האשה שחייב עליו לתיתו ... ואמנם היושר אשר למדנו ממנו, הוא אמרו לנקות עצמו מגזלתה ושהוא לא שנה ולא בטל מה שהסכים עימה עליו, הינה שלחתי הגדי הזה, אין ספק שהגדי ההוא היה טוב במינו מאד, ומפני זה רמז אליו ואמר הזה, וזהו היושר אשר ירשו מאברהם יצחק ויעקב, שלא ישנה אדם בדבורו, ולא יחליף תנאו ושיתן לכל איש חקו משלם, ושאין הפרש בין מה שיהיה בידו ממון חברו ע"ד הלואה, או ע"ד פיקדון, או על אי זה צד שיתחייב לו משכירות או זולתו, ושכתובת כל אשה כדין כל שכר שכיר, ואין הפרש בין כובש שכר שכיר ומי שיכבוש חקי אישתו, ואין הפרש בין עושק שכיר או מתעולל עליו להוציאו מבלי שכירות, או שיעשה כן עם אישתו עד שיוציאנה מבלי מוהר". עכ"ל. ] רפאל זאב גלב מצטרפים למסקנה.

...

טענת המחילה כאמור, מעבר לטענות אלו בדיון הרביעי העלה ב"כ הבעל (החדש) טענה נוספת שאין כל צורך לדון במכלול טענותיו הנזכרות לאור טענה מקדמית שהסכם הממון עליו חתומים הצדדים מהווה מחילת האישה על כתובתה ותוספתה, ומשכך יש לדחות את תביעתה לאלתר.

נדחית טענת הבעל כי הוא היה אנוס על ידי אשתו תחת החופה.

טענת ב"כ הבעל כי יש כאן מסירת מודעא מוקדמת על היות הבעל אנוס בעת מתן הכתובה ותוספתה נדחית אף היא.

יש להתייחס למתן תוספת הכתובה כמעין עסקה משותפת של בני הזוג, ורק בשל כך היא נאותה לתת את חלקה בעסקה זו. לפיכך על הבעל לעמוד בהתחייבותו זו. לאור זאת, טענתו המקדמית של הבעל בדבר מחילת האישה על כתובתה נדחית.

אך אפשר לדחות זאת, ששם כל עוד לא נמלכו בו לא חל עדיין חיוב גט, ואין עדיין דין של יוציא וייתן כתובה, אך במקרה שכבר חל חיוב יש לומר שאינו יכול לחזור בו. אלא שקשה לענ"ד לומר כן שחיוב הגירושין חל רק לאחר שהתרו בו, שהרי לא אי החזרה מחייבת אותו לגרש אלא המעשה שעשה, והרי ברור לנו שעשאו במזיד, ואם כן מה השתנה מבחינת חיובו לגרש בין קודם ההתראה לאחריה.

במקרה דנן אין לומר שהאשה מחלה על מעשיו במה שרצתה לשוב לשלום בית, שכן מחילה זו הייתה מותנית בחזרת האיש מדרכו, מה שלא קרה.

...

אכן, נאמר שם שהאב מיטיב עם בתו, ושהתנהלות האם עם בתה מעמידה אותה בסיכון, ולכן עברה בסופו של דבר המשמורת על הילדה מהאם לאב, אך לא נאמר שם דבר ולא חצי דבר שמפריך את טענות האישה בדבר אלימותו של האיש כלפיה.

האם אדם שתבע גירושין או עשה מעשה נגד האישה יכול לחזור בו מצאנו בכמה וכמה פוסקים שאדם שעשה מעשים נגד האישה, מעשים שמחייבים אותו לגרש, יכול לחזור בו ולדרוש שלום בית: הבית יוסף אה"ע קנד ובנימין זאב פח הביאו בשם רבנו שמחה שאם בעל מכה את אשתו יש לרדותו שלא יעשה כן, ורק אם זה לא הועיל יש לכופו לתת גט. מוכח שאם חזר בו מדרכו הרעה לא תוכל האישה לתבוע גט מפני שהכה אותה בעבר.

עוד כתבו ראייה שלישית: וכן מבואר בדברי מהר"ח או"ז תשובה קכו: "ונראה דמי שהלך מאשתו בלא רשות ומרחיק שלא יוכל לבוא בתוך שבת אחת שכופין אותו להוציא אם היא תובעת עונתה דמה לי אם הדירה מתשמיש שבת אחת מה לי אם הרחיק שאינו יכול לבוא לביתו תוך שבת אחת כיוון שאין לה פת בסלה [...] ומתוך כך היה נראה שכיוון שהדירה פעם אחת וכלו ימי נדרו כיוון שכבר הדירה פעם אחת היא צריכה להיות כפופה לו ביותר לפי שיראים שיחזור וידירנה ואין דר עם נחש בכפייה אחת ולכך כופין אותו להוציא ודמי לאיני זן ואיני מפרנס דאמר רב (כתובות עז.) יוציא ויתן כתובה ואפילו שמואל מודה כגון זה לפי שהיא בושה כל פעם לבוא לבית דין לתבוע עונתה מה שאין כן במזונות ואם הוא כן זה שברח ממנה ועיגנה כמו שפיר' מדינא כופין אותו להוציא, וסבורני דגם באיני זן ואיני מפרנס אפילו אמר כבר אני רוצה לזון ולפרנס יוציא ויתן כתובה לרב מטעם שכתבתי." אומנם על תחילת דברי המהר"ח או"ז יש להשיב ששם במי שעזב את אשתו למשך שבת אחת בלי רשות מדובר כשאינו מתחרט על מעשיו, ולא ביקש מחילה, ולכן הוא מועד לשוב על מעשה זה. אך מסוף דבריו לכאורה יש ראיה, שלמרות שחזר בו ואמר שרוצה לזון ולפרנס בכל זאת כופין אותו.

משכך מסתבר שגם אם היה מסרב לתת גט היינו מחייבים אותו, ומעתה מכיוון שמחויב בגט הגורר חיוב כתובה אף קודם גירושין וכפי שכתב התשב"ץ (חלק ב סימן ח הנ"ל שכתב בתוך דבריו "שכשאמרו במשנה 'יוציא ויתן כתובה' הוא אין כופין אותו לגרש, אלא מגבין אותה כתובתה") וכאמור ברמ"א (סימן קנד סעיף כא) – איך נקבל טענתו "לא הייתי עושה מה שאני חייב לעשות לולי פטרתוני ממה שאני מחויב לשלם", ובודאי לא יישמע עתה עירעורו על הגט.

נפסק כדעת הרוב כי סכום זה לא ישתנה ואינו מותנה בהתנהגות המשיב.

...

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי טבריה מתאריך ט"ז באדר א' התשע"ט (21.2.2019) הקובע: מסקנה: על דעת כל חברי בית הדין הבעל חייב בכתובה ופטור מהתוספת.

סוף דבר: ההתחייבות לכתובה שהתחייב הבעל היא התחייבות גמורה, ואינו יכול להיפטר מחיובו בפטפוטי מילים.

מסקנה סוף דבר: נראה שיש לקבל הערעור ומשורת הדין על האיש לשלם לאישה את מלוא כתובתה.

הרב שלמה שפירא מצטרף למסקנה שבנסיבות תיק זה יש לפשר ולחייב את המשיב לשלם למערערת סך של שני שלישי הכתובה, דהיינו 36,000 דולר לפי שער יציג ביום התשלום.

החיוב בכתובה נכתב בסתם, ואינו מותנה בתנאי שאם תקבל מזונות ממקור אחר, הבעל יפטר.

להלן דבריהם: "אמנם אכתי יש לידון, הינה המהרי"ט בתשובה ח"א סי' קיג, קבע לדינא לכוף את הבעל לתת גט מטעם זה לחוד שאין בידו לפרנס את אישתו. אלא שלבסוף היסס בדבר, מפני שבעובדא דידיה תבע אבי לאה מאבי ראובן שיתן מזונות ללאה בתו, ענה ואמר אבי ראובן: אני לא הייתי זן את בני מעולם בעד הקרן שהיה לו אצלי, כי אם בעד השרות שהיה משרת אותי, וכעת איני חייב לפרנסו, אלא תמכור בתך תכשיטים ובהם תיתפרנס, או תבוא בתך אל ביתי. ומשום כך חזר בו המהרי"ט ז"ל מלכוף את הבעל, הואיל ואין כאן טענת חיי נפש, שהרי יכולה לגלגל עמו בבית חמיה...ומעתה בנ"ד, הבעל הצהיר בבית הדין שהוא מקבל מלשכת הסעד עשרים וחמש – שלשים ל"י לחודש, תמיכה אחרת ממקום אחר אינו מקבל, והוא טוען שהאישה והילדים יחזרו לביתו ולשכת הסעד תתמוך גם בהם...וא"כ אם יתברר הדבר שאמנם כן הוא, שבמקרה כגון זה, מתפקידה של לישכת הסעד להושיט עזרה ולתמוך במשפחה, תמיכה שיש בה כדי קיום מינימאלי, הרי נראה שאין כאן ענין של חיי נפש, וכמ"ש המהרי"ט ז"ל." אבל מעיון בדברי המהרי"ט עולה, שהספק של המהרי"ט אינו בשאלת כפיית גט בגלל העידר מזונות, אלא בגלל מקום המגורים: בתחילת דבריו פסק: "כבר פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות אישות, וזה לשונו: ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו, כופין אותו להוציא, ותהיה כתובתה עליו חוב עד שתימצא ידו. עכ"ל. וכתב הרב המגיד שכן היא סברת הרשב"א ז"ל. אלא שהרב מהר"י קארו ז"ל כתב [בכסף משנה] שם בשם רבנו ירוחם ז"ל, שתמהו על הרמב"ם ז"ל, למה כופין אותו להוציא, מאחר שאין לו ממה לזונה להווי כמו ב"ח שאין לו? וכתב ז"ל: דיש לתמוה על תמיהתו, דמה ענין זה לזה? דבבעל חוב אין תקנה בדבר, מה שאין כן בנידון זה שיש תקנה שיוציאנה, ומאחר שאחד מתנאי הנשואין הוא המזונות, אם אין לו במה לזון [יוציאה], עד כאן דבריו." מהרי"ט מחזק את דברי הכסף משנה בהוכחות נוספות: "והנני יוסיף להפלא הפלא ופלא, דמה מקום לתמיה זו שתמהו ורצו לדמותו לבעל חוב שאין לו? וכי כלום מתבקש ממנו שימכר בעבד עברי, או שעבוד עבודה שהיא זרה לו?! הרי אמרו: האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה." אם כן, מהרי"ט מחזק את דברי הכסף משנה, שהנימוק לכפיית גירושין לבעל שאינו זן את אישתו, הוא בגלל הפרת תנאי הנישואין.

...

המהרי"ט הוסיף: "אבל האשה לא נתחייבה כלום לבעל, אלא גופה עצמה הקנת לו על תנאי שיזונה; עכשיו שאינו זונה, יוציא, כמו נולדו בו מומין, שעל מנת כן לא נישאת לו." אלא שבסוף דבריו המהרי"ט פסק, שבמקרה הנידון שם, אין כופים אותו לגרש.

לסיכום: מסקנת פד"ר הנ"ל שכפיית גירושין בגלל העדר מזונות תלויה בחיי נפש, מבוססת לכאורה על דברי המהרי"ט. אבל מעיון בדברי המהרי"ט הנ"ל עולה להיפך, שכפיית גירושין אינה תלויה בחיי נפש, אלא בהפרת תנאי הנישואין, ועל דעת כן לא נישאה לו, וכן יש להוכיח מהלכות נוספות ברמב"ם ושו"ע שהובאו לעיל, שגם במקרים שאין חשש לחיי נפש, אם הבעל היפר את תנאי הנישואין, כופים אותו לגרש אותה.

מסקנה יש לחייב את הבעל לגרש את אשתו, ובמידה שהבעל יסרב לגרש את אשתו, ביה"ד ישקול לאכוף עליו את הגירושין באמצעות מאסר לשנה אחת.