חיוב חברה בפירוק בהפקדת ערובה על פי סעיף 354 לפקודת החברות

סעיף 10(א) לתוספת השלישית קובע כלהלן: הבטחת אכיפה של תשלום ההיטל (א) לא תרשם בפנקסי המקרקעין פעולה שהיא בבחינת מימוש זכויות במקרקעין, אלא לאחר שהוצגה בפני הרשם תעודה החתומה ביד יושב ראש הוועדה המקומית או ביד מי שהסמיכו לכך, המעידה כי שולמו כל הסכומים המגיעים אותה שעה כהיטל החל על המקרקעין על פי תוספת זו, או ניתנה ערובה לתשלומו, כולו או מקצתו, הכל כנדרש על פי תוספת זו. בלעדי אישור כאמור בסעיף זה, לא תתאפשר העברת הזכויות במירשם המקרקעין.

ככזה, הוא חוב רגיל בפרוק - הוא אינו חוב מובטח; הוא אינו חוב בדין קדימה לפי סעיף 78 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת רגל) או לפי סעיף 354 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983; והוא אינו בגדר "תשלומי חובה המגיעים לרשות המקומית על פי דין" כמשמעותם ב[סעיף 11(א)(1)](http://www.nevo.co.il/law/72762/11.

לענייננו רלוואנטית התכלית הראשונה, שבמסגרתה דיני פשיטת הרגל פועלים באופן שנועד לקדם את השויון בין נושי החייב, בחלוקה לפי קבוצות – נושים מובטחים, נושים בדין קדימה ונושים "רגילים" (ע"א 4316/90‏ ‏הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפרוק) נ'‏ אגרא – אבן יהודה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מט(2) 133, 169 (1995); להרחבה בנושא עקרון השויון בהליכי חידלות פרעון, ראו פסק דינו של השופט ד' מינץ בע"א 679/17 מרכז לוגיסטי בי ריבוע נדל"ן בע"מ נ' אורתם סהר הנדסה בע"מ, בפסקות 34-33 (11.2.2018)).

ייעודה של נאמנות זו הוא משולש: תמריץ למוכר לעמוד בהתחייבויותיו על מנת לקבל את הסכום המופקד בנאמנות; שימוש בסכום זה לתשלום החובות במקום המוכר, מקום בו המוכר לא עומד בהתחייבותו על פי החוזה; והגנה על סכום הכסף שהופקד בנאמנות במקרה של חידלות פירעון של המוכר.

...

דחינו את הטענה כי הרוכש הופך בעל כורחו לחייב וגם הטענה כי בסופו של יום החייב עשוי לקבל הפטר, אינה מביאה למסקנה לפיה יש לחייב את הוועדה בהמצאת האישור, מאחר שההפטר הוא דיוני, ואינו מפקיע את החוב עצמו.

לסופו של דיון מצאנו כי אין לחייב את הוועדה המקומית להנפיק את האישור כל עוד לא שולם החוב, והצבענו על שני נימוקים עיקריים: ראשית, קשה להלום כי מצבו של הקונה ישתפר בעקבות פשיטת הרגל של החייב; ושנית, הקונה הוא מונע הנזק היעיל והזול.

אשר על כן, הערעור נדחה.

בהכרעת החוב צוין כי לטענת SKS כ – 6 מיליון ₪ מן החוב האמור הוא חוב בדין קדימה, על פי סעיף 354(ב) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן – פקודת החברות), שכן מדובר בהלוואה שניתנה לצורך תשלום משכורות לעובדים.

] בהכרעת החוב נקבע כממצא כי בפועל ההלוואות שנתנה SKS לחברה שמשו בחלקן לפרעון חלק מן ההלוואה שהעמידו לחברה המלווים המובטחים (סך הכול 8,315,000 דולר[footnoteRef:2]); בחלקן הופקדו בחשבון החברה בבנק מזרחי טפחות והקטינו את האשראי בחשבון החברה (סך הכול 5,600,000 דולר); ובחלקן (80,490 דולר) שולמו לחברה שנתנה שירותי ניהול לחברה ולמשרד עורכי דין, עבור שירותים משפטיים לחברה.

על פי החוק, הסכם המישכון הוא הסכם בדבר שיעבוד נכס כערובה לחיוב (סעיפים 1(א), 3(א) לחוק).

יש להבין את אזכור החברה דוקא בהוראה זו, בהיותה החייבת העיקרית על פי הסכם ההלוואה.

MJS נסמכת בהקשר זה על הוראת סעיף 354(ב) לפקודת החברות, הקובעת כי "הלווה אדם לחברה כספים לשם תשלום משכורת או שכר לעובד החברה, יהיה לו בפרוק דין קדימה לגבי הכספים שהולוו ושולמו כאמור, כדי הסכום שבו הופחת הסכום שלגביו היה לעובד דין קדימה בפרוק" (ההדגשה הוספה).

...

יוער, כי סוגיות נוספות שהוכרעו בהכרעת החוב (כגון קביעה לפיה יש לעשות הדחייה של החוב למערערות) עומדות להכרעה במסגרת חלקו השני של הערעור, אשר לא יידון בפסק דין חלקי זה. בהקדמת המאוחר אומר כבר עתה, כי הגעתי למסקנה לפיה יש לקבל את הערעור בעיקרו, בהתאם למפורט להלן.

אכן, המסקנה המשפטית הנובעת מכך לעניין מעמדה של SKS כנושה מובטחת לא פורטה בבקשה.

במובן חלקי זה, יש לקבל את ערעורה של MJS, להכיר בה כנושה מובטחת, כדי הבטוחה שנותרה.

התוצאה של כל האמור היא, כי חלקו הראשון של הערעור מתקבל בעיקרו, בהתאם לאמור לעיל.

בין היתר נאמר שם, כי "מוצע להחזיר לחוק את סעיף 232 לפקודת החברות, כדי להבהיר כי לא הייתה כל כוונה לשנות מן הפסיקה לפיה הוחלו כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת, במתן ערובה להוצאות הנתבע" (ראו הצעת חוק החברות (תיקון), התשס"ב-2002, ה"ח 638).

על פי לשונו של סעיף 353א לחוק החברות, החזקה הנזכרת לעיל, לפיה יש לחייב חברה בע"מ בהפקדת ערובה, ניתנת לסתירה בשתי דרכים חלופיות.

אין בידי לקבל את טענת המבקשת, שלפיה המשיבה הסתירה את העובדה כי ביום 23.5.2019 הוגשה נגדה בקשת פירוק, שכן בקשה זו נמחקה ביום 20.8.2019, עוד בטרם הוגשה הבקשה דנן לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה.

...

אין בידי לקבל את טענת המבקשת, שלפיה המשיבה הסתירה את העובדה כי ביום 23.5.2019 הוגשה נגדה בקשת פירוק, שכן בקשה זו נמחקה ביום 20.8.2019, עוד בטרם הוגשה הבקשה דנן לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה.

סוף דבר הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.

בתגובה, טוען הבנק כי קיימת לו זכות עיכבון לגבי הכספים שהופקדו בחשבון הבנק, במסגרת התנאים לפתיחת החשבון המתירים לו לעכב תחת ידו נכסים על מנת למנוע הפרת חובות של החברה כלפי הבנק.

הבנק טוען, כי עם מתן צו הפרוק הזמני התגבש השיעבוד הצף אשר עמד לזכותה על כלל נכסי החברה, ועל כן קם לה שיעבוד מובטח, אלא, שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם סעיף 354(ג) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983 (להלן - "פקודת החברות"), הקובע , כי לחובות בדין קדימה קיימת עדיפות על פני תביעותיהם של בעלי איגרות חוב מכוח שיעבוד צף. אמנם, השיעבוד הצף מתגבש עם הגשת בקשת הפרוק נגד החברה, כך שלא ניתן לעשות עיסקאות בנכסים עליהם חל השיעבוד הצף ללא הסכמת בעל השיעבוד, עם זאת, "גיבוש השיעבוד הצף אינו הופך אותו לשיעבוד קבוע לעניין סדרי הקדימה בפרעון החובות" (צפורה כהן, פירוק חברות (מהדורה שניה), עמ' 784 (2016)).

סעיף 11(א) לחוק המיטלטלין, תשל"א - 1971 קובע, כי "עכבון הוא זכות על פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב". העכבון יכול שיהא על פי דין, אבל יכול גם להווצר על פי הסכם בין הצדדים, כפי שקובע סעיף 11(ה) לחוק המיטלטלין.

אלא שבעניינינו, ניתן ביום 6.11.17 צו פירוק זמני המעניק למפרק הזמני את הסמכות 'לתפוס את כלל נכסי החברה', ובכלל זאת את הכספים השייכים לה. סמכותו של המפרק הזמני לקבל לידיו את כל הנכסים השייכים לחברה מעוגנת גם בהוראות סעיף 305 לפקודת החברות, לפיה "ניתן צו פירוק או נתמנה מפרק זמני, יקבל המפרק או המפרק הזמני לידו או לפיקוחו את הנכסים שהחברה זכאית להם או שנראה שהיא זכאית להם". בנסיבות אלה, כאשר ביקש מע"מ ביום 20.11.17 להחזיר לחברה את החזר הבלו המגיע לה, היה עליו להעביר את הכספים ישירות לקופת הפרוק ורק בשל טעות, כיון שלא היה מודע להליכי הפרוק, בהם מצויה החברה העביר הכספים לבנק.

...

דין הטענה להידחות גם לגופה.

בענייננו, אין צורך להידרש לשאלה האם הטעמים להכרה בזכות העיכבון מתקיימים במקרה זה אם לאו, שכן שוכנעתי, כי ממילא לא קיימת במקרה זה תחולה לזכות העיכבון.

סוף דבר, אני מקבלת הבקשה ומורה לבנק לקופת הפירוק את הכספים שהתקבלו בחשבון הבנק של החברה מרשויות מע"מ. כמו כן, ככל ולא עשה זאת עד כה, יעביר הבנק לידי המפרק הזמני תדפיסי תנועות ויתרות עדכניים בחשבונות הבנק של החברה המנוהלים אצלו.

הקף החיוב במע"מ עמד באותה עת על 827,582 ש"ח. המנהל המיוחד ביקש לשלם את סכום המע"מ מתוך הכספים שהופקדו בחשבון לווי הפרוייקט, אך שיכון עובדים היתנגדה לכך ומנעה את הוצאת הכספים מהחשבון.

כפי שצויין בע"א 3225/99 שיכון עובדים בע"מ נ' טש"ת חברה קלבנית לבנין בע"מ (טרם פורסם), ההסדר התחיקתי של שקום חברות לפי סעיף 233 לפקודת החברות לוקה בחסר ולכן נוצר בפרקטיקה השיפוטית מעין שילוב בין דיני הסדר נושים למטרת שקום לבין דיני הפרוק.

"המועד הקובע" הוא יום מתן צו הפרוק, אשר אחריו נדרשים הנושים להציג, תוך שישה חודשים, את תביעות החוב שלהם (תקנה 53 לתקנות החברות (פירוק) תשמ"ז1987- בצרוף תקנה 76 לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה1985- וסעיף 354(ה) לפקודת החברות.

...

התוצאה היא כי יש לשלם את תשלומי המע"מ מתוך התקבולים שהתקבלו עבור מכירת הדירות בפרוייקט, ואשר הופקדו בחשבון הפרוייקט בבנק הפועלים.

אי לכך, הבקשה לרשות ערעור נדחית.

המבקשת תשלם למשיבים 1 ו2- הוצאות ושכר טירחת עורך דין בסך כולל של 25,000 ש"ח. השופטת ד' דורנר: אני מסכימה.