חיוב הלקוח בהוצאות בסך 1,000 ש"ח

לאחר בירור ותגובת התובעת הוחלט על ידי, כי הדיון יחודש בכפוף לתשלום הוצאות בסך של 1000 ₪ על ידי הנתבע.

באם אכן חש כחולה, ערב לפני הדיון, צריך היה להודיע לבית המשפט ולתובעת שהייתה לקוחה שלו כבר בערב הדיון ולא להמתין לאחר הדיון על מנת למסור הודעה מתאימה.

יצוין כי המוצא האחרון שיש לנתבעים המבקשים לבטל פסק דין הנו אמרתו של כב' הנשיא שמגר בע"א 146/85 גמליאל נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ ולפיה : " נהגו בתי המשפט מאז ומעולם בגמישות מסוימת ונטו לבטל פסק-דין שניתן בהעדרו של בעל דין, על-מנת שיתאפשר לו להשמיע דברו. אפילו נגרמה התקלה באשמתו, עשויה בקשתו של אותו בעל דין להענות, ובילבד שיש בידו להראות סיכוי להצלחת הגנתו ושאין במחדלו משום זילזול מכוון בבית המשפט". אני סבור, כי היתנהגותו של הנתבע הנה היתנהגות המביעה זילזול חמור ומכוון בבית המשפט, שאין לקבלו.

...

אין בידי לקבל את טענת הנתבע.

בעניין אחר, קבע בית המשפט המחוזי בחיפה תא (חי') 11650-05-14 אחמד מאדי נ' נואף בדארנה כך: "על פי נוהלי הנשיא לטיפול בבקשות דחיית דיון, רשאי בית המשפט לבקש ממבקש דחיה המבוססת על מחלה, לצרף אישור רפואי לפי סימן ג' לפקודת הראיות. בתיק זה הוגשה בקשה לדחייה המבוססת על מחלת התובע, לפי מסמך מרופא המציין שהתובע סובל מחום וכאבי בטן. חום וכאבי בטן הם סימפטומים למחלה קלה או קשה. יש שופטים, עורכי דין ומתדיינים, שכאשר הם סובלים מחום וכאבי בטן הם לוקחים כדור וממשיכים בעבודה, ויש כאלה שסובלים במידה שאינם יכלים לתפקד. איני רופא, ואיני יודע אם מצבו של התובע מצדיק היעדרות מישיבת הוכחות בתביעה שהגיש לבית המשפט. על כן, קבעתי שעל המבקש להמציא אישור רפואי לפי פקודת הראיות או תעודה רפואית לפי תקנות הרופאים, אשר יכללו קביעה רפואית, לפיה התובע אינו מסוגל להתייצב לדיון. המבקש המציא את המסמך הקודם, כשעליו חותמת של קופת החולים. אין ראיה מספיקה לכך שהתובע מנוע מלהופיע לדיון בשל מחלה. הסכמת הצד שכנגד אינה מספיקה, ובין היתר משום שדחיית הדיון תבוא על חשבון תיקים אחרים שהגיע זמנם, שלא הסכימו לדחייה. על כן, אני דוחה את הבקשה לדחיית הדיון." במקרה דנן אני סבור שאין לקבל את בדיקת האנטיגן שצירף הנתבע, כראיה המעידה על מחלה, ואין לקבל את טענת הנתבע, לפיה לא ניתן להמציא אישור רפואי בהתאם לפקודת הראיות אודות מחלה שסבל ממנה.

יצוין כי המוצא האחרון שיש לנתבעים המבקשים לבטל פסק דין הינו אמרתו של כב' הנשיא שמגר בע"א 146/85 גמליאל נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ ולפיה : " נהגו בתי המשפט מאז ומעולם בגמישות מסוימת ונטו לבטל פסק-דין שניתן בהיעדרו של בעל דין, על-מנת שיתאפשר לו להשמיע דברו. אפילו נגרמה התקלה באשמתו, עשויה בקשתו של אותו בעל דין להיענות, ובלבד שיש בידו להראות סיכוי להצלחת הגנתו ושאין במחדלו משום זלזול מכוון בבית המשפט". אני סבור, כי התנהגותו של הנתבע הינה התנהגות המביעה זלזול חמור ומכוון בבית המשפט, שאין לקבלו.

בנסיבות אלה, אני קובע כי פסק הדין שניתן ביום 15.2.22 תקף.

הנתבע ישלם הוצאות התובעת בגין בקשה זו סך של 3,000 ₪ תוך 20 יום.

לעומת זאת, בחקירתו במל"ל טען התובע כי יצא מהחנות לחיפה לצרכי עבודה: "אני פתחתי את החנות בשעה 8.30 בערך, הייתה לי תקלה במדפסת לשירותי דפוס, ניגמר הדיו, והיה לי לקוח שרצה להדפיס חומר והייתי חייב להביא דיו למדפסת מחיפה מינשר מחנות בשם מימד, סגרתי את החנות, ונסעתי עם האופנוע שלי לקנות את הדיו מחנות מימד בנשר, יצאתי מהחנות לצומת נהלל ומשם לרמת ישי לכיוון נשר, התאונה ארעה בצומת רמתי ישי, עמדתי ברמזור, התחלתי את נסיעתי מהרמזור ואז קפץ חתול לאמצע הכביש ואז סטיתי מהחתול ואיבדתי שליטה ונפלתי מהאופנוע".[footnoteRef:5] יצוין כי בתצהירו התובע אינו מיפרט האם יצא מהחנות או מביתו כדי לרכוש ציוד לחנות.

התובע בחר לעמוד על תביעתו, ומשעה שהיא נדחית ובמכלול הנסיבות, ישלם התובע לנתבע הוצאות בסך 1,000 ₪, שתשולמנה תוך 30 ימים ממועד פסק הדין.

...

סיכום נוכח מכלול הראיות שהובאו בפנינו, לא שוכנענו כי התאונה נגרמה תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו.

על כן, דין התביעה להידחות.

התובע בחר לעמוד על תביעתו, ומשעה שהיא נדחית ובמכלול הנסיבות, ישלם התובע לנתבע הוצאות בסך 1,000 ₪, שתשולמנה תוך 30 ימים ממועד פסק הדין.

עובר לזימון לחקירה פקיד מס הכנסה פסל את הספרים של המשיב, טען כי התגלה בעיסקו גידול הון בלתי מוסבר בסך של 140,000 ₪, וחייב אותו בתשלום מס בסך של 80,000 ₪.

מכיוון שטענה זו לא הוכחה בראיות, יש לדחות את טענותיה לעניין זה. החשבוניות שהוגשו ורלוונטיות ללקוחות אחרים של המבקשת, אינן מספיקות להוכחת השכר הראוי המגיע למבקשת בעיניינו של המשיב.

מאחר ונדרשה תשובה, תשלם המבקשת למשיב הוצאות בסך 1,000 ₪.

...

לכן בנסיבות העניין, לאור העבודות שבוצעו על ידי המבקשת שלגביהן אין מחלוקת, אני סבורה כי קביעת בית משפט קמא לעניין שכר הטרחה הראוי, בהתאם לראיות שהונחו בפניו, סבירה ומנומקת ואני דוחה את טענות המבקשת לעניין זה. מעבר לכל האמור לעיל יש לזכור כי מדובר במקרה דנן בבקשה להשיג על האמור בפסק דין של בית משפט לתביעות קטנות.

לסיכום לאור האמור הבקשה נדחית.

מאחר ונדרשה תשובה, תשלם המבקשת למשיב הוצאות בסך 1,000 ₪.

בית המשפט העליון, בעיניין ע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דינה סיבוס פ"ד מ"ז (5) 114 עמ' 122-123 נאמר כדלקמן: "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השרות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טירחתו." הבסיס הנורמאטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, לפיו: "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה". ביחס לאופן בו ייקבע השכר הראוי נקבע בע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (1993) בעמ' 125-126 לפסק דינו של כב' השופט ד' לוין (להלן: "עניין ביניש עדיאל") כי: "קביעת השכר הראוי בגין טירחת עורך-דין צריך שתעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו על-פי שיקול דעתו בלבד, בלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו לפניו. שכר טירחת עורך-דין יכול שייקבע על-פי שיטות שונות: שכר לפי אחוז מסוים משווי העיסקה נושא הטירחה; שכר לפי שעות העבודה שהושקעו בפועל לצורך מתן הטיפול המשפטי; שכר לפי ישיבות בבית-משפט או בבוררות שכר על בסיס חודשי או שנתי ועוד. שיעורו של שכר הטירחה, לפי כל שיטה ושיטה, גם הוא אינו קבוע, אלא תלוי במכלול של גורמים שיש לשקללם. בין הגורמים המשפיעים על קביעת שיעורו של השכר, ניתן למנות שיקולים כגון: הקף העיסקה שבה מדובר, הקף העבודה המשפטית שבוצעה בפועל, מידת מורכבותה, סוג העבודה - טכנית ושיגרתית או יצירתית ומקורית, טפול עבור לקוח קבוע או מקרי, הכישורים, הותק ומעמדו של עורך הדין, וכן המוניטין שיצא לו כמומחה בנושא.. בתחום האזרחי יש לקחת בחשבון גם את התוצאות שהושגו. עקב הרב-גווניות, המורכבות והדינמיות של הטיפול המשפטי-מקצועי, לענפיו השונים, יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלוונטיים לקביעת השכר הראוי, בכל מקרה ומקרה לגופו, באמצעות מומחים אשר, על סמך ניסיונם המקצועי, מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מגזר מקצועי." בעניינינו, הצדדים קבעו בהסכם שכר הטירחה, כי סך של 8,000 ₪ לפני מע"מ. כמו כן, צוין כי סכום זה כולל במסגרת תקופת הייצוג תשלום גם עבור כל הדיונים והישיבות שיתקיימו בביהמ"ש ככל הנידרש, בעת הייצוג, לרבות בגין ההוצאות האישיות של עורך הדין.

התובע אף ישלם הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ לתובעת.

...

בענייננו, אני סבור שזכות מהותית לקיזוז לא הוכחה על ידי הנתבע.

משכך נדחית טענת הקיזוז, אך אין מהווה השתק פלוגתא, כיוון שלא התבררה כדבעי.

מכל המקובץ, דין התביעה להתקבל חלקית, הנתבע ישיב לתובעת סך של 7,360 ₪ (הסכום ששולם 9,360 ₪ בהפחתת שכר טרחה בגין 4 שעות עבודה 2,000 ₪).

לגבי פדיקור רפואי המחייב גם הוא את תשומת הלב הבלעדית של התובעת – גם כאן, ניכר מעדותה של התובעת שכל טפול מחייב מהלך שונה לחלוטין של טפול ומכאן, של תנועות המבוצעות על ידי התובעת, בשים לב למצב הלקוחה או הלקוח: כך, צריכה התובעת להשתמש בכלים שונים לבצוע הטיפולים ובהם – צבתיות שונות להוצאת ציפורן חודרנית או לטפול בפטרת הציפורן; שימוש בשלושה סוגי סכין להסיר עור ויבלות; שימוש בסוגי מספריים שונים.

בנסיבות העניין, ומאחר שעל פי עדותה של התובעת היא ביצעה לחוקרת המוסד טפול קוסמטי שלם שהוגדר על ידה כטיפול מיוחד ללא עלות וכלל שימוש בחומרים שונים- מצאתי לנכון לחייב את המוסד בהוצאותיה בסך 1,000 ש"ח. באופן כללי דומני שכדאי שהמוסד יבחן אם מדובר בפרקטיקה ראויה.

...

על כן, דין התביעה להידחות: כידוע, הכרה בפגיעה בעבודה במסגרת תורת המיקרוטראומה מחייבת הוכחה של שלושה יסודות: תנועות חוזרות ונשנות; קשר סיבתי; פגיעות זעירות מצטברות.

אשר לפסיקה שצירפה התובעת לסיכומיה אציין כי בב"ל (חיפה) 53206-07-20 אופי עבודתה של התובעת היה שונה וכלל הסרת שיער בחוט ובניית ציפורניים – שמצריכה פעולת שיוף בהיקפים שונים לחלוטין בהשוואה לאלה שנטענו על ידי התובעת כאן; כך גם בנוגע לתיק 52881-03-20 – שבו בסופו של דבר נדחתה התביעה.