מדינת ישראל
בתי הדין הרבניים
תיק 1097040/11
בבית הדין הרבני האיזורי חיפה
לפני כבוד הדיינים:
הרב אברהם מאיר שלוש – ראב"ד, הרב שמואל אברהם חזן, הרב רפאל זאב גלב
התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד אברהם זילברשלג)
הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד משה סדובסקי)
הנידון: חיוב כתובה ופיצויים בגוונא שלא היתקיימו כלל יחסי אישות
בפנינו תביעת האשה לחייב את בעלה לשעבר בכתובה ופיצויים.
תאור המקרה
עסקינן בבני זוג שנישאו זה לזה בשנת 2013, ולאחר כשלוש וחצי שנות נישואין בתאריך י"א בכסלו תשע"ז (11.12.16) הגישה האשה תביעה לגירושין וכרכה לתביעה זו תביעת רכוש וכתובה. בדיון בפנינו בתיק הגירושין תארה האשה שבעלה לא קיים עימה יחסי אישות מעת החתונה אפילו לא פעם אחת, כאשר כל פעם טען טענות שונות של עייפות וכדו'. האשה אף הציגה בפנינו אישור רפואי קביל המעיד על כך שהיא עדיין בתולה. לדבריה היא חוותה מסכת השפלות ואלימות מצד בעלה, שלבסוף היא נאלצה לעזוב את ביתם. לפיכך היא תובעת את גטה לאלתר.
לעומתה הבעל כפר במרבית האשמות, לדבריו האשה נכנסה למשבר ולא היתה יוצאת מהמיטה וכו'. לדבריו האשה ממציאה עליו האשמות שוא. עם זאת הבעל לא הכחיש את העובדה שלא היו ביניהם יחסי אישות כלל, אך סירב בתחילה לגרשה ובקש מבית הדין שלום בית ובמקביל ליתן לו זמן לעבד ולעכל את הדברים.
יש לציין כי במהלך תקופת הנישואין הזוג קיבל יעוץ נרחב משבעה יועצי נישואין מסוגים שונים, פסיכולוגים, רבנים, סקסולוג ועוד, אך ללא הועיל. הבעל המשיך להתמיד בסירובו להתגרש.
בתאריך ה' באדר תשע"ז (3.3.17) בית הדין אמר את דברו. בפסק דין נרחב ומתומצת (בתיק מס' 1097040/9) קבע בית הדין כי יש לחייב את הבעל במתן גט לאישתו מחמת מספר סיבות: דין 'מורד', דין 'אין לו גבורת אנשים', מדין טענת 'מאיס עלי' באמתלא מבוררת, והיעדר 'יחסי אישות' טוטלי.
מסכם החזו"א דבריו לגבי דין 'מורד' ומדיר' שאף על גב שהבעל חייב ליתן גט לאישתו רק מחמת תביעת האשה, ומן הראוי היה לכאורה לפוטרו מליתן כתובתה, אף על פי כן הוא יחוייב אף בתוספת הכתובה, וביאר שם טעם הדברים וזה לשונו:
"דכל שהוא מעיק לה הוי כמוציאה מדעתו, וכן כתב בהגהות מרדכי להדיא [...] ויש מקום לומר דאלו שכופין אותו להוציא מודה רבנו חננאל דיש להן, דכיון דאנוסה היא, חשיב כמוציאה הוא" .
...
בכך עוסק פסק דין זה.
טענות הצדדים
במהלך הדיונים בפנינו בתביעת הגירושין נוכחנו לראות כי הצדדים חלוקים מן הקצה אל הקצה בכל הנוגע לשאלת האשמה בגירושין.
ומצאתי כן אף בדברי הרשב"א בתשובותיו (החדשות מכתב יד סימן ר"כ) שלמרות שמשמע מדבריו שמסיק כדעת הריצב"א (אע"פ שלא הביאו בשמו) ושהגמרא בכתובות נשארה באיבעיא לגבי נכנסה לחופה ולא נבעלה ושמספק אין לה תוספת כתובה, אך מכל מקום כתב שם בסוף דבריו וזה לשונו:
"אבל לענין נדוניא אפשר לומר דאין לה דלא מהימנא לאפוקי ממונא וכן נראה דעת מקצת הראשונים נ"נ. אבל בעיני נראה שנוטלת נדוניא, דכיון שאתה מתירא לינשא כל שכן שאתה מגבה לה מה שהכניסה, דהיאך נתירנה להינשא והממון שלה אצל בעלה. אלא שצריך להתישב בדבר".
הרי שנוטה לדינא כדברי הרא"ש הנ"ל שעל אף שלא היה 'חיבת ביאה' כלל מכל מקום אינה מפסידה נדונייתה.
לענ"ד המקרה שלנו גרע טפי לאור ההתעללות של הנתבע באישה וסירובו המתמשך לגרשה וכמו כן אי שיתוף פעולה מצדו בטיפול הבעיה, כל זאת הוי סיבה מוחצת לחייבו בפיצוי מינימלי לאישה בדמות תוספת כתובתה בסך 9,600 ש"ח.
לסיכום הדברים אסיים בדברי התומים שכתב בתוך דבריו וזה לשונו:
"ועל כל פנים הנכון כמו שכתב הש"ך כי הכל תלוי בראות עיני הדיינין לפי ענין הנדון וצריך ישוב גדול".
לאור האמור אני נשאר איתן בדעתי לחייב את הנתבע במקרה קיצוני זה במלא כתובת האישה לרבות תוספתה, בסך 9,600 ש"ח.
הרב רפאל זאב גלב – דיין.
סוף דבר משנה ראשונה לא זזה ממקומה.
