חיוב הבעל בגירושין בפירוד ממושך ובלתי נסבל

המצב בבית בלתי נסבל, היא מסיתה את הבנות, הבנות בורחות מהבית, הבת שלי מאושפזת בגלל אלכוהול [.

הפירוד ארוך וממושך – סברת ר' חיים פלאג'י זלה"ה. למעשה שני הצדדים אינם מעוניינים זה בזה.

ברור לנו שלאור נסיבות אלו ולאחר פירוד של שנים ארוכות, האשה אינה חפצה בבעלה, וכיצד אם כן ניתן לבא ולטעון שהיא רוצה שלום בית עם בעל כזה? כאשר האשה מנהלת דיונים המוכיחים את בגידתו של הבעל עם אשה זרה, שוכרת חוקרים, מציגה עובדות, והיא אף נלחמת על צדקת דבריה – אי אפשר שמלחמה זו לא תיצור שנאה ופירוד בינה לבין בעלה.

ומשכך הם פני הדברים ומאחר שברור לנו שהאשה כיום אינה חפצה עוד בבעלה יש לחייב את האשה בקבלת גט וכדעת רבינו ירוחם שבמקום שאשה אינה חפצה בבעל, וכן הבעל אינו חפץ באשה, יש לחייב ואף לכפות בגט את מעכב הגירושין.

...

מסקנה לאור פירודם ארוך השנים ולאור הטעמים המנויים לעיל לדעת בית הדין שני הצדדים אינם מעוניינים זה בזה.

ואלו דברי רבנו ירוחם בספר מישרים, חלק שמיני, נתיב שלשה ועשרים : "וכתב מורי הר' אברהם בן אשמעאל כי נראה לי שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהין לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה" ועיין בספר "כנס הדיינים – התשס"ח עמוד 109 מה שכתב בזה הרה"ג נחום פרובר שליט"א, בביאור דברי רבינו ירוחם, והאריך שם לבאר שאפילו שהבעל גרם למצב שהאישה לא חפצה בו כיום, מחייבים את האישה להתגרש.

הרב אברהם שמן הרב אברהם אבידר לאור כל הנ"ל קובע בית הדין כדלהלן: תביעת שלום בית של האישה נדחית.

בא כוחה של התובעת דורש לחייב את הנתבע בגט ולחייבו במלוא דמי כתובתה (52 אלף דולר) בשל מספר עילות גירושין: מקח טעות בהסתרת מחלתו הנפשית של הנתבע מאחר שלפי ההלכה אין בכך דין מחילה משום שזהו צער הגוף (שו"ת אגודת אזוב כ"ב, פד"ר ג' 161) ולא ניתן לחיות אתו חיים נורמאליים; פירוד ממושך היות וחיי הנישואין שלהם ארכו כעשרה חודשים והם כבר פרודים יותר משנתיים; והנתבע אינו זן ומפרנס אותה.

הצד השווה בכל פסקי הדין הוא שכאשר נשקפת סכנה מצידו של הבעל, או במצבים בהם החיים עמו הם בלתי נסבלים כשהבעל סובל מהתקפות חוזרות ונישנות ומתאשפז בבית חולים לחולי נפש; או לחילופין אם הבעל התרפא אך הוא הוחזק שלוש פעמים במחלת נפש ובהתקפות ויש לחשוש לחזרת המחלה – מקרים אלה הם בחינת "חיי נפש" רק אז יש לידון על כפיית גט, אך לא בפחות מכך.

...

לסיכום הדברים, נאמר כי אם היה מדובר בבעל רגיל ומיושב בדעתו, היה מקום לקבוע כי טענותיו לשלום בית הן מן השפה ולחוץ וכנראה מונעת משיקולים זרים, והיה מקום לדון אותו כהוראת רבנו ירוחם הידוע (נתיב כ"ב ה"ח) בבני זוג המורדים זה על זה, וראו בפסק דין רבני חלק א' עמוד 323 בביאורו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל בדבריו.

תביעת התובעת לראות בנישואין אלה כמקח טעות, ולכפות את הנתבע במתן גט, נדחית.

תביעת התובעת לקבלת כתובה ומזונות נדחית.

לדבריו במחצית שנת 2015 חייו הפכו ל'בלתי נסבלים' עקב היתנהגותה של האשה כלפיו.

היא הציקה לו ממושכות ואף הגדילה עשות וכנגד רצונו היא פנתה אל בנו מנישואיו הראשונים - שהיה באותה עת בסוף תהליך גירושין ונותר ללא קורת גג ובקש מאביו לבוא לדור לידם בדירה הצמודה אליהם - והורתה לו שלא יבוא לדור לידם.

הינה ידועים דברי הטור באבן העזר סימן קי"ח שקבע יסוד גדול שהמודד לגבי חיוב הכתובה איננו מצטמצם רק לגבי זהותו של התובע את הגירושין, אלא בעיקר מיהו זה שהגירושין יצאו הימנו, וזה לשונו: "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבות זולתו וכו' ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת". כוונת דבריו שתביעת הגירושין איננה 'סיבה' אלא 'סימן'.

כששני הצדדים מעוניינים בגירושין סיבה נוספת שיש לפטור את הנתבע מחיוב כתובת האשה לשעבר, יש לומר שלאור התרשמותנו באחריות שני הצדדים בגירושין אם זה במזיד או ברשלנות, הרי שבעצם יש לנו צד שכל אחד מבני הזוג יזם את הפירוד ונקט בצעדים ובמהלכים על מנת לזרז את הליך הגירושין, ואין כל כך קשר בין מה ששפתם מללו לעומת מעשיהם בשטח, וכפי שכבר צוין בחוות דעתו של העובד הסוצאלי מר מריו מיחידת הסיוע.

...

לגבי תביעת הכתובה הגם שהעלנו (בסעיף ב') צדדים לכאן ולכאן שיש לנו ספק אמיתי 'בשל מי הרעה הזאת', הגענו למסקנה שהאישה התובעת רצתה את הגירושין ופעלה בכיוון זה, ותביעתה בתחילה לשלום בית לא היתה כנה לנוכח הקשיים שהערימה בהצבת תנאים לחזרה לשלום בית, על אף שידעה שחלק מתנאיה אינם ברי ביצוע כלל לאור מורכבותם ותלייתם ברצון ילדי בעלה לשעבר.

פסק הדין: לאור הדברים האמורים להלן פסק הדין: תביעת הרכוש והפיצויים של האישה נדחית.

לנוכח הספק שיש בידינו תביעת הכתובה אף היא נדחית.

בהחלטה מט"ז בתמוז התש"ף (8.7.20) הבהיר בית הדין את נימוקיו: ההסכם תקף ופתיחת התיק לגירושין היא כדין ואינה נחשבת הפרה; תביעת שלום הבית של האשה תתברר, אך עדיין לפי ההסכם עליה לפנות את הבית; הבעל לא חייב בתשלום החודשי מכמה נימוקים: א. כאשר האשה לא מפנה את הבית אין עליו חיוב לשלם, ב. הבעל טוען טענת פטור על פי ההסכם בשל סיכסוך ממושך של ארבעה חודשים, ג. הבעל שילם הוצאות שונות שיש לקזזם מתשלום המזונות, ד. הבעל השאיר את התשלום לשיקול בית הדין.

איבוד הקצבה החודשית בשל הפרת ההסכם באופן יסודי באי־עזיבת הבית זמן רב, ומעבר לכך – מרידת האשה שהפכה את חיי הבעל איתה לבלתי־נסבלים בהתייחסותה אליו, על פי עדות והקלטות שחיזקו את גירסתו והפריכו את גירסתה, ולמרות ניסיונו להמשיך בחיים עמה, שכלל נסיעות לחו"ל איתה.

הצדדים בפירוד ממושך ללא יחסי אישות כחמש שנים, גם אם ניסה האיש לשרוד ללא פירוד, וכן לא ישנו בחדר אחד – לדרישת האשה.

כך, ללא ספק, תביעת הגירושין שהגיש הבעל בבית הדין הרבני מעוגנת בהסכם, ואדרבה: לפי ההסכם האשה הייתה חייבת להסכים לגירושין, אסור היה לאשה להיתנגד לבקשת הגירושין והפירוד, ובכלל זה אסור היה לה לפי ההסכם לתבוע שלום בית.

...

לבית הדין הייתה תשתית מספקת כדי לקבוע כי האישה אילצה את האיש להתגרש בהצקות בלתי־פוסקות לאורך זמן ובהביאה אותו למצב שתיאר בית הדין באומרו כי 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת': תיאור התביעה בבית המשפט כבר בכ"ט בטבת התש"ף (26.1.20) להרחקת הבעל, שאינו אלים, מהדירה שלו, שנדחתה בחיוב הוצאות; התלונות במשטרה שנועדו להרחיקו מדירתו ומעצרו כאחד הריקים שהסתיים ללא כל אשמה, מביאים למסקנה כי גרסת הבעל שנשמעה בבית הדין ואושרה בחלקה בדברי האישה, היא הגרסה האמינה, וכי לאחר שהבעל לא נעתר לתביעותיה הכספיות של האישה שינתה היא את עורה, החלה להציק לו באופן שאינו מאפשר חיים נורמליים ובמקרים רבים נמנעה גם ממלאכות הבית שהיא מחויבת לבעלה.

אך לטעמנו, גם אם לא נקבע באופן מוחלט אם הייתה אפשרות לקיום יחסי אישות בין הצדדים ומי האשם בביטולם שנים לפני מועד הפירוד, מכל מקום לאחר שנקטה האישה בפעולות יזומות מצידה להרחיק פיזית את הבעל מחדר השינה ומביתו שלו בפעולות בתוך הבית ומחוצה לו, הרי שפעולות אלו בוודאי נחשבות 'מרידה'.

סוף דבר האישה חייבת להתגרש מיידית מבחינה הלכתית, ללא קשר להתחייבות בהסכם, בשל התנהלותה בחיי הנישואין ומרידתה, כפי שקבע בית הדין ויפה שעה אחת קודם.

אלא שבנדון דידן הרי לפי ראות עיני ביה"ד יש טענת מאיסות מבוררת עקב כל היחס המזלזל של הבעל כלפיה וכנ"ל, וכן יש את הפירוד הממושך למעלה משמונה עשר חודש שדרים כל אחד מהם בדירה בנפרד, מלבד שלפני למעלה משנה שקיימו ארבע פעמים יחסי אישות, ולדברי האישה היה צד של אונס, ולדברי הבעל היה לרצון האישה, ולעיל צידדנו שגם באופן הזה חשיב כפירוד ממושך לגר"ח פלאג'י שיש לצורפו לשאר טענות, וכנ"ל, בוודאי שיש לצרף טענות האישה שהיה כופה אותה לשמש בנידותה גם לפוסקים הנ"ל, וכן חזינא בשו"ת ציץ אלעזר חי"ז (סימן נג) בעירעור על החלטת ביה"ד באישה שתבעה גירושין שהבעל היה חולה במחלת הנפילה עוד לפני הגירושין, וכן יש לבעל ריח הפה, וכן טענה האישה שמקיים איתה יחסי אישות בימי נידותה, וגם שלא כדרכה, ומשפיל ומבזה אותה ומתאכזר עליה היתאכזרות רוחנית, וכתב לקבל את ערעור האישה לחייב את הבעל במתן הגט שחיים בלתי נסבלים כאלה זה זמן רב, כאשר בצדו אמתלאות מבוררות לאי הסיכוי שהאישה תחזור אי פעם לשלום, והמה מחלות הבעל וריח הפה המצדיקות מאיסות האישה בבעלה עד כדי לחייב בעלה ליתן גט, ושם (אות ד) כתב, ליתר טענותיה החמורות של המערערת כלפי בעלה שמקיים איתה יחסים שלא כדרך הטבע ובעת מחזור, לא נתן להם ביה"ד האיזורי חשיבות מכיון שהבעל הכחיש אותם, ולדעתי יש להתייחס אליהם ולצרפם עכ"פ לסניף נוסף ליתר צדדי החיוב לגט פיטורין, כי מדינא דגמ' האישה נאמנת בכל זה מכח החזקה שאין אישה מעיזה פניה בפני בעלה, ונחלקו הפוסקים רק בנוגע לדורות האחרונים שיש נשים חצופות, ובשו"ת עדות ביעקב הנ"ל ס"ל שאישה נאמנת אף דשויתיה ליה לבעלה רשע, ובנידו הצי"א למעשה גם הבעל מודה שחי עימה בנידותה, רק שטוען שהיא זאת שלא הלכה למקווה, ממילא יורדת הטענה שלא נאמנת בגלל דשויתיה רשע, דהא בעקרו של דבר גם הוא מודה בכך שחי איתה בנידותה, ובספר כיסא אליהו הנ"ל מביא בשם הריב"ש והמהרי"ט דהיכא שהודה הבעל ששכב איתה בנידותה כופין אותו להוציא, ושכן נראה מהריטב"א, אלא שסיים שהוא מיראי ההוראה ולכן רק אם תסרב בו לא חשיבא מורדת וסיים הצי"א שבנידונו שיש גם אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת שנמצאו אצלו סרטי תועבה וכו', יש לחייבו במתן גט. ע"כ. ודברי הציץ אליעזר תואמים גם לנידון דידן וכנ"ל דבלא"ה יש מאיסות מבוררת, ופירוד ממושך, רגלים לדבר שהוא כפה אותה לשמש בזמן נידות ולכן יש לחייבו במתן הגט.

...

עוד כתב לבאר שהגרח"פ מיירי שהקטטות הם משני הצדדים, אולם אם רק הבעל מרגיל בקטטה, ועיניו נתן באחרת, בזה לא דיבר הגרח"פ ז"ל. שו"ר בפסקי הדין הרבניים ח"ט (עמ' 213) מהדיינים הרבנים הגאונים גורן, קאפח והגר"מ אליהו שכתבו שאין להסיק מתשובה זו של הגרח"פ שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפייה לגט, כל שכן שמדובר בכפיית הבעל לנתינת גט, ואף אין לכוף אשה לקבל גט אא"כ האשה מורדת, או שטוען הבעל שמאוסה עליו ויש סיבה מבוררת לכך, וגם יש רגלים לדבר שטענתו אמת, שאם בנוסף על כך חיים בנפרד זה מזו כמה שנים ואין תקווה לשלום בית, אז כופין אותה לקבל גט. ועכ"פ גם לדבריהם היכא שהאישה מורדת, שזה לבדו אין לכופה להתגרש לאחינו האשכנזים שנוהגים בחדר"ג, מ"מ בצירוף פירוד י"ח חודש, יש לכופה להתגרש, וכן לדבריהם היכא שהבעל טוען שמאוסה עליו, ויש סיבה מבוררת לכך, וגם יש רגליים לדבר יש לכופם על הגט.

ומסוף דבריהם שם מוכח שכל שהתאמת לביה"ד שהאשה מסרבת להתגרש מחמת נקמנות גרידא, יש לחייבה לקבל גט, וכדמוכח מדברי הרמב"ם ומדברי הגרח"פ. ופסק דין זה נכתב ע"י הגרי"ש אלישיב ז"ל והובא בספרו קובץ תשובות ח"ב (סימן קט"ז).