חיוב הבעל בגירושין בטענת מורדים זה בזה

על דינו זה של רבינו ירוחם הסתמכו גם בפסקי דין רבניים (חלק יא עמוד 95-89, בית הדין הרבני האיזורי תל אביב יפו, בפני כב' הדיינים: הרבנים ח"ג צימבליסט, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי שליט"א בעיניין הקשר שבין העברת רכוש להסכם הגירושין) וכתבו: "כשהבעל והאשה שניהם מורדים זה בזה, כופין או על כל פנים מחייבים את הבעל לגרשה". והביאו דברי רבינו ירוחם הנ"ל, והוסיפו (בעמוד 95): "הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום בית ואף הוא מורד בה, אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה, וכמו שהבאנו מדברי רבינו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה, ואף אם לא נגיע לידי מדה זו של כפייה, מכל מקום יש לחייבו לגרשה, וכל כהאי גוונא כבר פסק הרמ"א (אבן העזר סימן קנד סכ"א בהג"ה) וזה לשונו: 'ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אף על גב דאין כופין לגרש מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד'". הרי שאף אם לא נכוף לגרש, על כל פנים נוכל לחייבו בגט.

...

וגדולה מזו מצאנו בשבועות (דף מא ע"ב) ההוא דאמר ליה לחבירה "הב לי מאה זוזי דאוזיפתך", אמר ליה "לא היו דברים מעולם", אזל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה, אמר אביי מאי ניעביד? אינהו אמרי "אוזפיה" - אינהו אמרי "פרעיה" (ויש לפוטרו) רבא אמר: כל האומר "לא לויתי" כאומר "לא פרעתי" דמי.

אף אם נגדיר את האישה שאף היא אינה מעוניינת בבעלה ונחיל עליה שם "מורדת", ואיננו קובעים מסמרות בדבר, בכה"ג כששני הצדדים אינם מעוניינים זה בזה וגרים בנפרד, מנהג בתי הדין לילך אחר דבריו של רבינו ירוחם ולחייב בגט, שהרי רבינו ירוחם אומר בספר מישרים נתיב כ"ג חלק ח': "וכתב מורי הר' אברהם בן אשמעאל כי נראה לי שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אמר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובתה אלא מיהו משהין לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה." מבואר מדבריו שכששני הצדדים אינם מעוניינים בהמשך הנישואין, ופירודם הוא לפחות שנה, יש מקום לכפיית גט ולכל הפחות לחייב בגט.

הרב דוד גרוזמן - דיין מצטרפים לדבריו של עמיתנו הנ"ל. הרב אברהם שמן הרב אברהם אבידר - דיין החלטה לאור כל האמור לעיל מחליט בית הדין כדלהלן: הבעל חייב לגרש את אשתו.

האיש הוא שהגיש תביעת גירושין כבר בחודש 4/20 – לפני שנה וחצי, בה טעם טענות רבות לשיטתו המחייבות גירושין, ובסיכומו של כתב תביעה ארוך דרש במפורש, "לזמן הנתבעת ולהורות על חיובה בגט [...] לכפות גירושין ועל פי סמכותו שבדין." מצער כי מי שדרש הגירושין וטען שיש לכפות הגט, הוא זה שמסרב היום לסדר הגט.

ביחס לבני זוג שאינם מעוניינים זה בזה, דהיינו מורדים זה בזה מחיוביהם אחד כלפי השני, ובכל זאת אחד מהצדדים אינו מוכן להתגרש, כגון במקרה שלפנינו, ידועים דברי רבינו ירוחם (מישרים, חלק ח נתיב כג) שכתב: וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מיסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. זהו בעצם המקרה שלפנינו, למרות שהבעל אינו רוצה להמשיך ולחיות עם האשה, בכל זאת אינו מוכן עתה לגרש את האשה.

...

בנוסף, נזכיר האמור בסיפא של סעיף ע"ז לתקנות הדיון באשר לסיכומים: בית-הדין רשאי, לפי ראות-עיניו, להרשות לתובע לענות בנקודה מסוימת או בנקודות מסוימות לסיכום של הנתבע.

כן נרשם שם שהחובות המשותפים ישולמו בסופו של דבר באופן שווה ע"י שני הצדדים כפי המנגנון הרשום שם. למותר לציין כי פסק דין זה הוא בתוקפו, ובאשר לכך נזכיר אף האמור בהחלטת בית הדין מיום י"ג בתמוז תשפ"א (23.6.21): בפנינו בקשת הבעל להשלמת הסכם הגירושין בין הצדדים בפרטים נוספים, וכן הודעתו כי הוא חוזר בו מבקשתו לסגירת התיקים, וכן בקשה לדיון בהרכב מלא.

מסקנה לאור כל האמור לעיל קובע בית הדין כדלהלן: הבעל חייב לגרש את אשתו.

ביחס לבני זוג שאינם מעוניינים זה בזה, דהיינו מורדים זה בזה מחיוביהם אחד כלפי השני, ובכל זאת אחד מהצדדים אינו מוכן להתגרש, כגון במקרה שלפנינו, ידועים דברי רבינו ירוחם (מישרים, חלק ח נתיב כג) שכתב: וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מיסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. זהו בעצם המקרה שלפנינו, למרות שהבעל אינו רוצה להמשיך ולחיות עם האשה, בכל זאת אינו מוכן עתה לגרש את האשה.

...

ואין הדבר נוגע אף לשיטת המהרש"ם (חלק ה סימן ס), שבעל המעכב את הגירושין מחמת שאשתו גזלה ממנו רכוש השייך לו, רשאי לנהוג כך, שהרי בנידון דנן לא גזלה ממנו האישה כלום מחמת החלטת בית המשפט, שרק פסק שהיא רשאית לרכוש את חלקו של הבעל בהתאם להערכת השמאי, שהינה החלטה מקובלת וסבירה, והדבר עוד נדון בבית המשפט (באשר לכך שהאישה רוצה לרכוש את הדירה מהבעל, ידוע האמור בפסקי דין, שבמצב שיש ילדים הנותרים בדירה עם האישה, לא נאמר שהאישה נדחית מפניו בגירושין, וכך נותנת אף הסברא הפשוטה.

בנוסף, ידוע דינו של הגר"ח פלאג'י באשר למצב בו אין סיכוי לשלום בית והצדדים כבר פרודים לפחות י"ח חודש במצב זה, שעל בית הדין מוטלת החובה לעשות כל מאמץ כדי להפריד בין הצדדים, וכן ננהג אף בתיק זה. באשר לכתובה, כבר טען בא כוח הבעל כי האישה ויתרה על כתובתה, ואף נאמר כך מפורשות בהחלטת בית הדין הקודם, וכפי המצוטט מעלה, ובית הדין רושם לפניו קביעה זו. לאור כל האמור, בית הדין קובע כי הבעל חייב לגרש את אשתו.

מסקנה הבעל חייב לגרש את אשתו.

לכאורה לאור הדברים האמורים עולה שיש לחייב את הבעל בכתובת אישתו ותוספתה, ולא מיבעיא לשיטת המהרשד"ם והש"ך, דחשיב כ'איני יודע אם פרעתי', ונחייב את הבעל בכתובת אישתו אף אם נניח שיש בפנינו ספק מי הגורם לגירושין, שהרי איכא 'חזקת חיוב' דמעיקרא ואין ספק הפטור במציאות מוציא מידי החיוב הודאי שקיים החל מרגע חופתם, אלא אף לדעת הט"ז הנ"ל הסבור (במקרה של המהרשד"ם הנזכר) דהוי כ'איני יודע אם נתחייבתי' ופטור מכל מקום נראה שיודה בנידוננו לחייב את הבעל מאחר ושאני התם שאכן בפועל היה מעשה פרעון החוב המקהה את 'חזקת החיוב' שהיתה עד כה, ולכן סבור הט"ז דזה דומה יותר ל'איני יודע אם נתחייבתי' ופטור, מה שאין כן בנידוננו שאין בפנינו ספק מציאותי על כך שהבעל הוא זה שתבע את הגירושין והוא זה שעזב בפועל את הבית, אם כן ודאי שבפשטות הגירושין יצאו ממנו, אלא שלדבריו זה באשמת האשה, אך מאחר ולא הצליח להרים את נטל הראיה, יש לחייבו בכתובתה, כיון שאי אפשר מחמת הספק (מה גרם לבעל לעזוב את הבית) לשנות את הודאי (שבמציאות הוא זה שמרד ועזב את הבית ותבע גירושין), לכן אף לשיטת הט"ז יש לדמות זאת לדין איני יודע אם פרעתיך וחייב בכתובה ובתוספתה.

כך עולה מפסק דין של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הובא בפסקי דין רבניים (חלק ח' עמוד 324) שבמקום שהאשה רוצה להתגרש ושני הצדדים מורדים זה בזה מפסידה האשה תוספת כתובה לאלתר על אף שאין לה דין 'מורדת' להפסיד עיקר כתובה, וביסס את פרושו על ביאור ה'נתיבות משפט' לגר"ח אלגאזי בדברי רבינו ירוחם במשרים (נתיב כ"ג הלכה ח').

[17: הרא"ש שם איירי בתובעת גירושין וטוענת שאין לבעל 'גבורת אנשים' והבעל מכחישה, שאם נאות הבעל לגרש, נחשב הדבר כמי שגרש מעצמו וחייב בכתובתה.

...

ייתכן שכל עזיבתו את הבית ופתיחת תביעת גירושין הופיעו רק בעקבות ראייה לא נכונה זו. יתכן גם כי הבעל אכן 'האמין' לחלוטין ב'ניתוח הדברים' כפי שהוא ראה אותם, ולכן 'הבין' כי אין מנוס מ'גירושין' אך לא בהכרח רתם את ה'עגלה לפני הסוסים', ורצה להתגרש בכל מחיר.

ויעויין עוד בכל זה בפסק דינו של הגר"א שרמן שליט"א במאגר המקוון פסק מ"ג שסיכם הדברים ו'ממרחק יביא לחמו' להוכיח כן. סוף דבר.

ועיין עוד בפס"ד בית הדין הגדול (תיק מספר 1-22-1510, כ"א באלול תשס"ד (7.9.2004)) בהרכב הרבנים הגאונים שליט"א דייכובסקי, שרמן, בר שלום מה שהעלו בזה, וכן בפס"ד בבית הדין הגדול (תיק מס' 2337-22-2 ט"ו בטבת תשס"ה 27.12.2004) בהרכב הרבנים שליט"א שרמן, דייכובסקי, בן שמעון, מה שהעלו בזה ואכמ"ל. לאור האמור גם בנידוננו תביעת האישה לקבלת פיצויים נדחית.

לכן, הצדדים למצער 'מורדים זה בזה' והם חייבים להתגרש כפי שפסק רבינו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ח), וזאת בלי להכנס לחיוב הבעל בגירושין בגין עזיבת הבית.

...

לאור כל האמור מוסכם שהבעל הוא שעזב את האישה, התברר עוד שהיות שהצדדים מתגוררים יחדיו נתן הבעל את עיניו בנשים אחרות, וגם לדברי הבעל פיתח מערכת זוגית אחרת כשלושה חודשים לאחר עזיבת האישה.