חיוב האם בתשלום דמי שימוש כאשר מתגוררת עם הילדים הבגירים

בע"א (מחוזי חיפה) 4511/97 קוסא נ' עיזבון המנוח נג'מה מרינא (פורסם בנבו, 8/2/1998) קבעה כבוד השופטת ר. חפרי וינוגרדוב, כדלקמן: "אין לומר כי כדי שדירה תוכל לשמש כדירה אחרת, חייב להתקיים מצב בו הדייר זכאי מבחינה משפטית לעשות בה כרצונו. הקובע הוא, הזיקה העובדתית לדירה האחרת כאשר עליה להעמיד לקרוב אפשרות לגור באותו מצב מבחינה משפטית כמו בדירת הדייר. כשם שמגורים בדירת הדייר בחיי הדייר, יסודם ברשות שנותן הדייר לקרובו, כך מגורים בדירת הורים, כאשר מדובר בילדים בגירים, יסודם ברשות." מעבר מן הכלל אל הפרט, מחייב איפוא דיון בשאלה האם הייתה לנתבעת זכות חוקית להתגורר בדירה ביפו במועדים הרלבאנטיים.

מכתב אלון לעמידר מיום 25/8/2004 כמי שמתגורר בדירה בקונסטלציה הדומה למגורים בשכירות בדירה (נספח ח' לתצהירו נ/5): "...ומאחר ואני איני זכאי להכרה בזכויות עפ"י החוק, למרות שאני מתגורר בנכס מעל 10 שנים, אני נידרש לשלם דמי-מפתח מלאים, ורק לאחר-מכן, לממש את זכותי לרכוש את הדירה בטבו.

על כן, בעיניין זה, אתייחס להלן אך ורק לראיות שיש בהן כדי לסתור טענה זו, כדלקמן; תימלול הקלטה של אלון אצטה, אחיה של הנתבעת מחודש אוגוסט 2013, בו נטען כי הנתבעת התגוררה בדירה ביפו ועברה למושכר באופן קבוע, לאחר שאחיה התחתן ועזב את המושכר בשנת 2003: "אלון: ... אורית נולדו לה ילדים היא היתה באה שמה אותם אצל אימא שלי, היא היתה גרה עם בעלה שם ביפו,

...

תוצאת האמור התביעה מתקבלת ויש להורות על פינוי הנתבעת מן הדירה.

כמו כן קבעתי כי טענת הנתבעת שלבעלה אין זכויות בדירה ביפו נטענה בעלמא, על אף שהנטל להוכיח אותה רובץ לפתחה; כי אני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה היא התגוררה במושכר, ובכלל כך עם הוריה, כל חייה; וכי לו הייתה דיירת מוגנת, לא היו קמות כנגדה עילות לפינוי.

סוף דבר לא נסתרה קביעתי בפסק הדין הקודם כי הנתבעת התגוררה במושכר, ובכלל כך עם הוריה, כל ימי חייה.

על כן, הנתבעת איננה עומדת בתנאי סעיפים 20 ו- 27 לחוק ומשכך, אין לראותה כדיירת מוגנת נדחית במושכר.

הנתבעת תשלם לתובעים שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 20,000 ₪.

לטענתו, מאז החלו ההליכים המשפטיים בין בני הזוג לקראת גירושיהם, היתעמרה בו המשיבה ומיררה את חייו, בין היתר בכך שהרעישה בדירה, גרשה את ילדיהם הבגירים מהבית, והגישה למישטרה תלונות-שוא נגדו על ביצוע מעשי תקיפה כלפיה.

טענות הצדדים בקשת רשות העירעור מיתמקדת בטענת המבקש לפיה נפלה טעות בדעת הרוב בבית המשפט המחוזי, כאשר דחה את תביעתו לדמי שימוש ראויים וראה בהחלטת בית הדין הרבני, כל עוד לא בוטלה, משום מחסום לתביעתו.

לדבריה, העובדה כי המבקש עזב את הבית המשותף מרצונו, כדי להתגורר עם אשה אחרת, מעידה כי לא התכוון באופן אמיתי להתגורר בדירתם המשותפת, וכי אין מקום, לעצם הענין, לחייב אותה לשלם לו דמי שימוש עבור הדירה.

...

הכרעה דין בקשת רשות זו להידחות.

עניינים אלה אינם קשורים כלל להליך זה, ואין להם כל נגיעה לבקשת רשות ערעור זו. בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא.

לפיכך, התוצאה היא כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ט' בחשון תש"ע (27.10.09).

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏ 1088918/5 בבית הדין הרבני האיזורי ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב מרדכי רלב"ג – ראב"ד, הרב דוד שני, הרב חיים ו' וידאל התובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד שירה דרורי-סאלם ועו"ד הילה גילבוע ועו"ד אבנר סאלם) הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד רונית ברנט) הנידון: דמי שימוש, קזוז בגין שימוש הילדים, ואי חיוב בגין עיכוב השכרת הדירה פסק דין

מאחר שלא היה ברור לביה"ד האם האיש התגורר בדירה עם הילדים, התבקשו הצדדים להשלים נתון זה. הצדדים הגישו טיעוניהם בעיניין זה. לטענת האיש, הדירה שימשה למגוריו יחד עם שלושת הילדים עד למועד פינויה: הבן המשרת בצבא קבע נהג לחזור מידי יום אל הדירה; הבן ששירת בצבא בשירות חובה חילק את סופי השבוע באופן שווה בין בתי ההורים; הבת [ת'] לנה בבית האב יומיים באמצע שבוע ובכל סוף שבוע שני.

קזוז שימוש הילדים משימוש האב כבר כתבנו בפסקי דין קודמים שחלקם פורסמו, ראה פס"ד בתיק 1046341/1 מיום כ' באדר תש"פ (16/3/20) (הדיינים רלב"ג, כהן ווידאל), כי כאשר יש ילדים שגרים יחד עם בן הזוג שנשאר בדירה מצטמצם שימושו בהתאם ביחס שווה, ואין זה משנה אם מדובר בילד בגיר או קטין, סוף סוף כולם משתמשים יחד בדירה, ואי אפשר לומר שבן הזוג עושה שימוש רב יותר מהאחרים (אם כולם גרים יחד כל הזמן).

הדין הוא שגם אם אדם הוציא את חברו מביתו בכוח, כל עוד לא דר בבית במקומו הוא פטור מלשלם לו (רמ"א חו"מ שסג ו), ולכן אפילו אם תוכיח האשה בבירור שהאיש עיכב את המכירה זה לא יחייב אותו לשלם לה דמי שימוש.

...

אלא שיש לכאורה מקום לדון ולומר שמה שאדם שגרם לחברו הפסד של שימוש פטור מלשלם לו הוא דווקא בשאר אדם ולא בשותף, שכן בשותף מצאנו שחייבוהו לשלם אם מכר לפני הזמן הראוי במחיר זול.

בנתיבות המשפט שם סי' קעו סקל"א מצאנו ביאור אחר בדינו של רבנו ירוחם: ונראה, דכאן (בקבלן גרע) [הוי כקבלן או כפועל דסמיך נפשו עליו], דהא קבלן חייב לשלם אף מה שישבח אח"כ כמבואר בסימן ש"ו סעיף ג' בהג"ה, והוא מטעם דהוי כאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, דצריך לשלם אף שלא התנה, וכדמוכח בב"מ דף ע"ג [ע"ב] דמשלם ליה כדאזיל אפרוותא דזולשפט.

אולם במקרה דנן לא השתתפו על דעת להשכיר את הדירה אלא על דעת לגור בה יחד, ולכן האיש לא התחייב לשלם על הרווחים הפוטנציאליים של שכירות שיכלו להרוויח, שכן לא השתתפו על דעת רווחים אלו, ואין לומר שהם כאילו התנו על כך. בייחוד שמדובר על השכרת הדירה לטווח קצר לא ידוע עד למכירת הדירה, שהרי הדירה הייתה מיועדת למכירה, וזאת על פי החלטת ביה"ד. באופן כזה בוודאי לא ניתן לומר שהשתתפו על דעת כן. לסיכום, אין מקום לחייב בנדון דידן את האיש מדין שותף מחמת הנימוקים דלהלן: לפי הביאור של קצה"ח דינו של רבנו ירוחם אינו להלכה.

מעבר לכל האמור לעיל, הייתה מחלוקת בין הצדדים האם למכור את הדירה או להשכיר אותה.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏654632/7 בבית הדין הרבני האיזורי ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב יצחק אושינסקי – אב"ד, הרב מאיר קאהן, הרב יעקב מ' שטיינהויז התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד עמנואל שרעבי ועו"ד עינת גריכטר) הנתבע: פלוני הנידון: תשלום דמי שימוש במקרה שהאם מתגוררת עם הילדים הבגירים בדירת הצדדים החלטה

בעיניין זה, ראו אף האמור בהחלטת בית הדין הגדול בתיק אחר (תיק 902112/2), שם נאמר כי: "יש לפעול ע"פ המתוה שקבע בית הדין האיזורי שיש להתגרש ולאחר מכן תדון תביעת הכתובה וחלוקת הרכוש. זו הדרך הנכונה והיעילה ביותר לסיום חיי הנישואין כאשר הסיכסוך קשה בין הצדדים". משכך, המזכירות תפתח תיק לסידור גט, הצדדים יתגרשו כבר עתה; ולאחר הגט, ככל שתוגש בקשה על ידי התובעת או הנתבע לקביעת מועד לידון בכתובה, פיצוי או חלוקת רכוש, בית הדין ישקול קביעת מועד כמקובל, אשר יהיה דיון הוכחות בתביעות שיעלו.

משכך, לאור סברא זו, ולאור מגורי הילדים הבגירים בבית הצדדים (ויתכן ואם התובעת היתה עוברת דירה, אף הם לא היו מתגוררים שם), יש לצמצם את דמי השמוש, על דרך הפשרה, ויש לחייב את הנתבעת רק ברבע מדמי שכירות חודשית מעת הגירושין ואילך, עד שתפנה את הדירה.

...

החזרי משכנתא באשר לתשלומי המשכנתא ששלמה התובעת לבדה (טענות שני הצדדים באשר לכך רשומות מעלה בהחלטה מיום כ"ז בניסן תשפ"א (9.4.21)); בית הדין קובע כי הנתבע ישלם מחצית מכך.

ברם, על דרך הפשרה, התובעת תשלם רק רבע דמי שכירות.

לאור כל האמור ועל דרך הפשרה, קובע בית הדין שיש לחייב את הנתבעת רק ברבע מדמי שכירות חודשית על דירה ספציפית זו מעת הגירושין ואילך, ועד שתפנה את הדירה בפועל.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏ 1046341/1 בבית הדין הרבני האיזורי ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב מרדכי רלב"ג – ראב"ד, הרב יקותיאל כהן, הרב חיים ו' וידאל התובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד דב פרימר ועו"ד אליחי קדוש) הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד פנינה שפירא) הנידון: חיוב האשה בדמי שימוש כאשר גרים עמה גם הילדים פסק דין

אך יש לברר את גובה דמי השמוש, האם עליה לשלם מחצית השכירות הראויה על הדירה או פחות מזה מפני שלא גרה לבדה אלא עם הילדים.

האם הילדים שגרים יחד עם האם חייבים בדמי שימוש אמנם יש לידון מצד אחר, דהיינו במקרה שגרו יחד עם האשה ילדי הצדדים, בחלקו של מי הם יושבים ומשתמשים? האם ניתן להפחית מחוב האשה בדמי שימוש מחמת כך? אם הם משתמשים בחלק האיש – נמצא שהאשה לא השתמשה לבדה בחלקו, היו לה שותפים, ואין לה לשלם אלא את חלקה לפי החשבון.

מסקנת ביניים לאור האמור לעיל אנו פוסקים כי דין האשה והילדים, הבגירים והקטינים, כדין שותפים שהשתמשו בחלקו של האיש, ולכן האשה תשלם את חלקה בדמי השמוש בהתאם לכך.

...

דמי שימוש ראויים נראה שיש לחייב את האישה לשלם לאיש דמי שימוש, וביה"ד נעתר לבקשת האיש לשלם לו סך זה במסגרת חלוקת תמורת הדירה.

שימוש של שותף בחצר השותפין – האם משתמש בשלו או גם בשל חברו לכאורה יש מקום לומר שאין לחייב את האישה כלל בדמי שימוש, שהרי מחצית הדירה שייכת לה, ונמצא שהיא משתמשת בחלקה, וכשם שמצאנו בבבלי נדרים (דף מה ע"ב): "השותפין שנדרו הנאה זה מזה - אסורין ליכנס לחצר; ר"א בן יעקב אומר: זה נכנס לתוך שלו, וזה נכנס לתוך שלו". כלומר, לפי ר' אליעזר בן יעקב (שהלכה כמותו, שהרי משנתו קב ונקי, ראה יבמות דף מט ע"ב) אע"פ שאסור לכל אחד להשתמש בשל חברו מחמת שנדרו הנאה זה מזה, מכל מקום כל אחד יכול להמשיך ולהשתמש בחצר כמקודם, שהרי משתמש בחלקו ולא בחלקו של חברו.

ויתרה מזאת, בדין נהנה מצאנו שאף מקילים עליו, ומשלם פחות ממה שמקובל לשלם, ראה בבלי בבא קמא (כ ע"א) שבמקרה של בהמה שאכלה ברה"ר ומשלמת מדין נהנה אינה משלמת אלא דמי עמיר או דמי שעורים בזול, ובב"ק (קיב ע"א), יתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול, אם כן איך יעלה על הדעת לומר שבמקרה של שימוש בדירה יחד עם עוד משתמשים נוספים נחייב את האישה לשלם שכירות מלאה, יותר מאילו הייתה שוכרת ממש?! ובאשר למה שכתב הר"ן בפרק השותפין שכל אחד נכנס ומשתמש בשלו, ואם כן נמצא שנהנה בכל הדירה, זהו רק לעניין שכשמשתמש משתמש בשלו, ונפקא מינה למודר הנאה, אך לעניין שוויות השימוש – בוודאי שאין החצר או הדירה שלו כל הזמן, אלא חלק מהזמן היא של שותפו, ולכן אין לחייב אותו מחיר מלא אלא רק חצי! דמי שימוש לעומת מדור לכאורה קשה: לעיל ביססנו את עמדתנו שלעניין דמי שימוש יש לראות את האם והילדים כשותפים, ואין לחייב את האם אלא לפי חלקה.